השימושון

לכתוב כדי לכתוב – רשמים ממרתון כתיבה

מאת רונה רענן שפריר

הבית מתרגש, לא רק אני. הפרחים, המטבח, הפתקים שהכנתי על השולחנות.
אף פעם אין לדעת מי יגיע, אבל אני "מזמינה" – כיוון שאנו עוסקים בילדות, שתהיה חדווה של ילדים בחדר, שתהיה היכולת הזו, שיש לילדים, לוותר על "חשיבות עצמית", לטובת נוכחות מלאה.
אני מזמינה גם את עצמי.
תשכחי, אני אומרת לי.
תשכחי מה חשבת, מה רצית, מה תכננת.
תשכחי ותזכרי
כדי להיות בחדר, בלי מסכות של "מנחה", עם נוכחות של מה שיש עכשיו.

אנשים נכנסים, קפה ועוגה עושים את המפגש קל יותר. הם ניגשים לשולחן ומתחילים לצחוק, יוהוו. מנהרת הזמן, סטיב אוסטין. כמה שנים לא ראינו אותם. ומי זוכר שפעם אמרנו "שאף ושאפה", ומי זוכר את התוכניות "לאם ולילד"? מעשרה אנשים שלא קשורים זה לזה, נהיית חבורת ילדים.

אנחנו מתחילים לכתוב. נטלי גולדברג ("עצם הכתיבה", הוצאת פראג), יושבת לידי.
אני מחבבת אותה. מבלי להכיר, אנחנו חברות טובות. היא כותבת: "לא היתה לי תכנית לפני שנכנסתי לכיתה. השתדלתי להיות נוכחת, בלי פחדים, פתוחה. הטריק הוא לשמור על לב פתוח. בבית ספר עירוני במנהטן אני עשויה לבוא לכיתה חמושה בשלל תרגילי כתיבה, כי אני מפוחדת יותר. זה יהיה הפסד לכולם, במיוחד לי. אם אני פוחדת, הכתיבה שלי מרכינה ראש, לא נאמנה לאמת."

כן, אני מסכימה עם נטלי. פשוט להיות נאמנה לאמת. למשל, לרגע שבו הרגשתי שאנחנו נעשינו מדי "חבורה", ופחות מדי "אני לעצמי", ואמרתי שעכשיו ניכנס להציץ בחדר שהיה לנו בילדות, המקום שבו יכולנו להיות הילד-הפרטי- שהוא-אנחנו. ראיתי שחלק מהאנשים מחכים, ואחרים חוששים. אמרתי, תבקרו שם עם מצפון, עם רכות. תבקרו כדי להביא לכאן את מה שחשוב היום.

נטלי כותבת ש"היכולת לכתוב משהו היא הרגע שבו את יכולה סוף סוף לסדר את מה שאת מרגישה בפנים עם המלים שאת כותבת: באותו רגע את חופשיה כי את לא נלחמת בדברים האלה בפנים".

אני מרגישה שהיכולת להיות עם אנשים כשהם כותבים משהו – מעניקה גם היא חופש עצום – לראות שכולם בעצם מרגישים קצת אבודים וקצת לא מרוצים, ולראות שזה בסדר. שאפשר לכתוב למרות שלא מרוצים, ולמרות החריקות. החופש שאני מעניקה הוא החופש שאני זוכה לו. כשאנשים כותבים אצלי, החלונות בבית הפרטי שלי מתרחבים.

בעקבות פניות של מי שרצו ולא יכלו להגיע וביקשו שבכל זאת… יתקיים מרתון ילדותּ נוסף ביום שישי, ה 5/6 . נדרשת הרשמה מראש. נייד – 0506867018 | מייל

רונית קופוליס ואפרת השתתפו במרתון וכותבות עליו כאן, 

כמה שהיו כותבים:

בבוקר יום שישי אני מגיעה לסדנא אך באיחור. הכרות זריזה של שמי אל המעגל והנה אני מסתובבת, עפ"י הנחיה, סביב שולחן האוכל לבחור מהמפוזרים עליו, משפט מפתח מתקופת ילדותנו ותמונה תואמת תקופה. עטיפת מסטיק בזוקה קראה לי ואיתה המשפט "מי שעומד מאחורי ומצדדי". זו הייתה תחילתו של בוקר קסום. הנחיה ברורה וממוקדת, כתיבה תוך התבוננות פנימה, זמן כתיבה קצוב, אפשור שיתוף או אי שיתוף הקבוצה והתייחסות אל כל אחד מהמשתתפות.
פרץ המילים שזרמו דרך העט אל הניר היה בלתי יאמן. מיץ המסטיק הוורוד התפשט בפי בגופי בנפשי ונשפך אל הניר מתאר אהבות, אכזבות,עצב, שמחה, ארוטיקה ותנועה של רטט החיים בגופי.
בזכות אותו בוקר מענג מונחה ע"י רונה, הגעתי למלא אהבה ישנה שנדחקה במרוץ החיים, הצתתי להבה מחודשת בכמיהתי לכתוב ואמונה ביכולתי לעשות כן, סגרתי שוב את העיסוק במרק: " ילדותי בבית הורי / עשו שלי שתו לי ", הצלחתי להודות להורי שהביאוני עד הלום ונפתחתי לקבוצה, בתחושה שאני אחת מכולם והם המשתתפים, מקבלים אותי באשר אני בשמחה. רונה יקרה, בעזרתך השארתי לי טעם טוב בפי ובעולמי, אני רוצה עוד.
[רונית קופליס]

***

בוקר יום שישי שמתחיל ממפגש בין אנשים, חלקם מוכרים לי, רובם פנים חדשות. קולות של התרגשות, בין לגימות הקפה, מזהים על השולחן, פיסות משפטי ילדות, גיבורי תוכניות טלוויזיה.
אנשים ממקומות וגילאים שונים, מגלים מכנה משותף על השולחן, ילדות.
יושבים במעגל, מקבלים הנחיות לכתיבה, מבוכה של שניות, פרץ רגשות של שעות, מתחברים לעצמנו ולאחרים, וכותבים וכותבים ולא עוצרים.
פרצופים עולים מתוך הכתוב ומחוצה לו, צבעים וריחות וצלילים וקצב.כל אחד הביא עימו מלבד משהו קטן לאכול לארוחה המשותפת בצהריים, גם אהבות, כעסים, טראומות.
נפרדים לשלום, אולי נפגש ואולי לא, חושבים על מה שכתבנו היום ועל מה שאולי נכתוב…
[אפרת]

הראה עוד

כתיבת תגובה

Close