מגילת רות – מגילה שעוסקת בשחרור מהכאב

מאת: אירי ישראלי-רושין

מגילת רות, עוסקת בגאולה מן הכאב. היא לוקחת אותנו שלב אחר שלב מטה, עד תחתית תחתיות נבלותו של הכאב האנושי, ומשם אל הגאולה. המגילה עוסקת במעבר מן הכאב אל ההגשמה, דרך עשיית שלום פנימי עם הכאב הגדול ביותר שקיים בנו – אי קבלת עצמנו.

מגילת רות, למרות שנקראה על שמה של רות המואביה, היא סיפור העוקב אחר הליך התפתחותה התודעתית של נעמי האישה המדהימה. נעמי, שהיתה כבת חמישים לערך, וחייה החומריים, חברתיים רק הלכו מדכי אל דכי, לא נלחמה בקושי, לא התעלמה ממנו וגם לא נתנה לו לשברה – אלא נתנה לו להצמיח אותה – בהגיעה לזקנתה היא הגשימה חוליה משמעותית ביותר בדרך אל הגאולה. דרך סיפור חייה שלה, מעביר לנו התנ"ך הסבר מעמיק ביותר על תהליכי ההגשמה שלנו.

המגילה מושמעת בבית הכנסת בחג השבועות, הוא חג "מתן תורה". הקשר המסורתי שבין מגילת רות, לבין חג מתן תורה אינו מקרי, שהרי טמון בה כלי שיכול להובילנו להבנת התנ"ך כולו מהיבט תודעתי נשי גבוה. כוחה של מגילת רות טמון בכך שהיא יכולה לשנות את הלך המחשבה האנושי – ממחשבה שנצמדת לכאב, למחשבה שמשתחררת מאחיזתה בכאב, והופכת למחשבת הנאה ומימוש.

בתנ"ך מוחבאים מסרים שבכוחם לגרום לנו להתפתח רגשית ורוחנית, על מנת שאנו, בני האדם, ניקח אחריות על חלקנו בקידום והגשמת הבריאה. למגילות יש כוח כפול ומכופל, ולכן היא משויכת לחג – זמן שבו האנרגיה הקוסמית חזקה, משפיעה יותר מכל זמן אחר ויכולה לתרום לקידום התהליך.

הערה קטנה בקשר למושג "אנרגיה קוסמית"
חגי ישראל ממוקמים תמיד בתאריכים שקשורים עם מצב הירח – אם זה ירח של תחילת החודש ואם זה ירח מלא. התנועה המתמדת בין מרכיבי המשולש המופלא: כדור הארץ, השמש והירח, המשנה את מיקומיהם זה כלפי זה ללא הרף, היא מערכת יחסים אנרגטית שמשפיעה עלינו בני האדם מאד. הבוקר, על אורו הרך, שעות הצהריים על חומם ואורם הבוהק, שעות הערב והדמדומים הוורודים משרים עלינו מצבי רוח. ללילה יש אפקט אדיר עלינו ועוצמת אור הירח משפיעה מאד על מצב רוחנו ורגשותינו. חורף, קיץ, אביב, סתיו, יום, לילה הם כולם משחקיה של השמש עם כדור הארץ. הירח מוסיף למשחק העדין רבדים אנרגטיים עמוקים ביותר. לכן, החגים של עם ישראל, שמבוססים על האפקט של מצב הירח, בחודשים השונים של השנה, הם בעלי כוח גדול על תודעתנו.

האדם בתוך עצמו חי במערך יחסים משולש אבא-אימא-ילד, לאורך כל ימי חייו, אלא אם למד להשתחרר ממשולש זה. למשולש הפנימי הדינאמי אבא-אימא-ילד יש הד חיצוני אנרגטי במשולש: שמש-ירח-כדור הארץ. שני משולשים אלו משפיעים זה על זה בתוכנו.

הקשר עם האדמה
סיפורה של רות ברובו מתרחש בשדה. בבית לחם. המילים לחם, שדה, שְׂעֹרים, מזון, רעב חוזרות שוב ושוב במגילה. זוהי מגילה, שעוסקת בתיקון הקשר שלנו עם האדמה המזינה, דרך תיקון הקשר עם האם המזינה – שני קשרים שכל כך נתעוותו בנו. המגילה מלמדת אותנו כיצד לתקן את הקשר עם האדמה, מקור חיינו החומריים/פיזיים, באמצעות הקשר שבין נעמי ורות, שהופכות להיות כאם ובתה, ונאבקות יחדיו על הישרדותן מכל היבט שהוא. במקביל לתיקון, שהן עוברות ביחסן אל האדמה והמזון, הן עוברות זו באמצעותה של זו, תהליך של קבלה עמוקה של מיניותן הנשית.

המיניות הנשית סבלה במשך שנים מאי קבלה. הנטייה הטבעית שלנו, כנשים, הייתה להאשים את הגברים ואת החברה בכללה במצבנו הנדכא. אך אם נעמיק להתבונן נגלה שהנשים עצמן הן שמעבירות בשרשרת הדורות את שנאתן לגופן, לתשוקותיהן ולמיניותן. נעמי האמיצה, מפגינה כלפי מיניותה של רות כלתה קבלה, פתיחות ורוחב לב נדירים. אלו משקפים בפועל את הסכמתה לקבל את מיניותה שלה, ואת נשיותה בכללה, בתוכה, בינה לבין עצמה. קבלה זו היא שהופכת אותה לאדם מאושר. כך, נותנת לנו המגילה, דוגמה לתיקון מרכזי ביותר בדרך לגאולתנו האישית והחברתית.

מהפך מחשבתי
אחד מן המשפטים המופיעים במגילת רות, הינו – "ותקראנה לו השכנות שם, לאמר, יולד בן לנעמי, ותקראנה שמו עובד, הוא אבי ישי, אבי דוד". הבה ננתח משפט זה. התינוק שנולד במגילת רות, היה בנם של רות ובועז. הוא יהיה סבו של דוד המלך. כלומר הוא מהווה חוליה בשושלת הגאולה. התינוק קבל את שמו על ידי השכנות של נעמי. כלומר – הוא היה תינוק שקבל קונצנזוס חברתי. כל השכונה הסכימה על כך שהוא בנה של נעמי, או לפחות נכדה, למרות שהוא היה בנה של רות.

בזמן בו נולד עובד, "הנכד", רות ונעמי לא היו קשורות בקשר משפחתי. רות, שהיתה כלתה, אשת בנה של נעמי, ונתאלמנה ממנו, נישאה בשנית, וילדה בן. למרות כל זאת, בן זה, נתקבל על ידי החברה כבן לגיטימי של נעמי – מדוע?

מגילת רות עוסקת, בין שאר נושאיה החשובים, בשנוי תפישה – היא מראה כי הבלתי מתקבל על הדעת הופך להיות מתקבל על הדעת, והבלתי אפשרי הופך להיות אפשרי, מעצם הגעגוע אליו והאמון הניתן בו. המשפט – "ותקראנה לו השכנות שם לאמר, יולד בן לנעמי…", מדבר על הבלתי אפשרי, שהפך לאפשרי.

לנעמי לא היתה כל דרך להיות סבתא, או אדם מקובל חברתית. בעלה ובניה מתו, רכושה כולו אבד והיא נשארה ערירית, עניה ובזויה. לנעמי נשארו רק אוצרותיה הפנימיים – נותרה בה היכולת לתת את אהבתה, את תבונתה ואת ניסיון חייה.

כאשר היא שבה לבית לחם, עיר מגוריה, יחד עם רות, הביטו בה השכנות, בהרמת גבה ושאלו – היתכן שעלובה זו היא נעמי? – "ויהי כבואנה בית לחם, ותהום כל העיר עליהן, ותאמרנה הזאת נעמי".

לכאורה מצבה של נעמי נתפש כמצב שאין ממנו מוצא. אלמנה מבוגרת, ללא בנים או בנות, לא יתכן שתהיה סבתא. לכן, הפיכת בנה של רות לבן משפחה ממשיך, דרש מהפך מחשבתי טוטאלי.

מסתבר כי לא רק נעמי עצמה, ראתה בו נכד לכל דבר, ושמחה בו ללא בושה או עכבה, אלא, הוא גם נתקבל על ידי כל השכנות, למרות שהן ראו בה, רק זמן קצר קודם כן, אדם אבוד ובזוי שאין לו עתיד והמשכיות. שינוי תפישתי זה, הן אצל נעמי והן אצל שכנותיה, מרמז לנו על מהות הגאולה. גאולתנו הינה – שלב ראשון: קבלת עצמנו כישות "אל-הגיונית", שלב שני: חשיפת האני המלא, ה"אל-הגיוני" שלנו בפני החברה.

המשפט "ותקראנה לו השכנות…" הוא תיקון של משפט תנ"כי אחר, שמתאר סיטואציה דומה, בה, הבלתי אפשרי הפך להיות אפשרי, אך הוא לא נתקבל בזרועות פתוחות – "ותאמר שרה – צחוק עשה לי אלוהים – כל השומע יצחק לי". שרה שילדה בן, בניגוד לכל חוקי הטבע, בן, לו ייחלה עשרות שנים, אינה מקבלת את העובדה הכל-כך משמחת ולא-הגיונית בשמחה, אלא בחשש מתגובות החברה.

מגילת רות מעבירה לנו מסר – אם נקבל בפשטות את הבלתי הגיוני שבקיומנו, את הלא שגרתי, הלא קונבנציונאלי, הלא נורמטיבי, את שאינו מרצה את האחרים, שאינו מעגל פינות, שלא מתפשר כדי להתקבל, ונהפוך אותו לאמת שתתקבל על ידינו בפשטות, ולא נתבייש בה כלפי החברה, נגאל.

המסר המרכזי של המגילה הינו: אנו יכולים להיגאל מן הכאב, ולהפוך להיות שמחים, מאושרים ורבי יכולות מופלאות, במידה ונוותר על הסיבה הבסיסית לכאבנו הנורא, כבני אדם – כאב הנובע מאי קבלת עצמנו כישויות אלוהיות החיות בבשר. המעבר לתפישת עצמנו כישויות אלוהיות אדירות עוצמה, מותנה בשבירה של ההיגיון השכלתני הארצי שלנו.

המגילה נותנת לנו רמזים ראשוניים כיצד להגיע למצב בו נתחיל לחשוף מתוכנו את ההכרה העצמית הזו, כדי שתעלה לתודעתנו ותשנה את כל תפישתנו העצמית – עד כדי שינוי פיזי ממשי של גופנו.

מגילת רות היא מגילה נשית. היא מגילה שעוסקת ביחסים בין נשים. בין חמות לכלה ובין אישה לשכנותיה הנשים, ולקהילה הנשית בכלל. כששתי הקבצניות העלובות שבו לעיר, נאמר שהעיר סערה – אך מודגש כי הנשים הן שבזו להן ואולי אף שמחו לאידן – "ותהום כל העיר עליהן, ותאמרנה הזאת נעמי".

בטוחני שכל אישה בת ימינו, כמו גם אישה בת כל דור אחר, יודעת כמה קושי יש לנו הנשים לקבל לגיטימציה לפריחתנו מצד קהילת הנשים. עד כמה אחיותינו, הנשים, מעדיפות שנשאר מצומצמות ונכשלות. עד כמה אנו עצמנו ממעטות לפרגן להצלחתה של האחרת. מגילה זו נותנת לנו להבין דבר עקרוני ביותר – השלום שבין אישה לחברותיה הנשים הוא המפתח לגאולת החברה האנושית ולמעבר שלנו בני האדם ממצב חייתי-ארצי למצב אלוהי.

המגילה מנסה לשבור קונספט בן אלפי שנים – למדי לאהוב, אהבה של אמת, את בתך או כלתך "אשר היא טובה לך משבעה בנים". נשים רבות, אפילו בימינו, ולא רק בזמנים בהם החברה העדיפה בגלוי את הבן, מעדיפות ללדת בנים זכרים. בתת המודע שלהן הן בוחרות ללדת בנים, כדי לא להתמודד עם כאבו של המפגש בנשיות, שמביאה הבת אל מול עיניהן. חלקנו מבקשות לעצור אלפי שנות מלחמה נשית, ואי קבלה, המתגלגלת קדימה מדור לדור מאם לבתה.

***

מתוך האתר 'בדרך לאדם שלם' של אירי ישראלי רושין. קישור למאמר >>