מגע נשי

מאת: לירון קסטר

חודש לא נפגשנו. אמש, שוב יושבות, איזה עשרים נשים, מחזיקות כל אחת בתורה את צמת הצמר. קולעות, ממוללות את החוטים; חֶלקֵנו מעדיפות לעצור כשאנחנו מדברות – קולעות רק בין המשפטים – חֶלקֵנו קולעות תוך כדי דיבור שוטף, משתף.
רוב הנשים כבר מכירות בפָּנים נשים אחרות, מעטות מתוודות, אני פעם ראשונה.
פה יש מקום, אומרת אחת, מורידה את התיק שנח על כסא מיותם.
זו שנכנסה אחרונה, מתיישבת, קצת נבוכה. אבל כשמסתיים הסבב הראשון, גם הנבוכות שוזרות את האנרגיה שלהן פנימה, ומישהי אחת, עם יד מגובסת ("החיפזון מהשטן, אל תמהרו"), לוקחת אותה אליה בשמחה.
צמה של ריפוי.

כל זה היה רק הפתיחה של הערב. מעגל נשים. נגיעה קלה בנִשמתינו, הודיה על שאנו מי שהִננו. ועכשיו, אני מעבירה את השרביט לסדנה המרכזית, מגע מהלב, של גָלוּ.
אנחנו על הרגליים, אנחנו על מזרונים, בודקות חוזק של שרירים ומשוות לחוזק שבא מהתודעה, אנרגיית צ'י. צ'י עובד לגמרי, מתנגד ליד שמנסה לכופף אותנו, אבל ברכּוּת.
בכוח המחשבה בלבד, אנחנו מגלות, אנחנו יכולות לעשות כל-כך הרבה: להתנגד לחברה שמנסה לכופף לנו את היד, או לנתק לנו את היד שהנחנו על הראש; וגם לתעל אנרגיות לטובתינו ולטייב אינטראקציות עם אחרים.

היה כבר מאוחר ולא רצינו ללכת הביתה, בייחוד אחרי שגלו הנחתה אותנו לשכב כל אחת על המזרון שלה, לעצום עיניים ולהיות עם המוזיקה של ראווי שנקר וג'ורג' האריסון. עוד פגישה של פורום נשים הסתיימה.
ארזתי את התיק הגדול שאני סוחבת איתי לכל מעגל, ירדתי בספירלה מהמתנ"ס לחנייה, מאושרת.
בעוד שבועיים, נמשיך.