טורים אישייםיוזמות חופשיותכלליכתיבה פרטיתמציאותסביבה וקהילהשיטוטים
מדליקכּרכּור יוצא לאור
[אייל כגן]
הכל התחיל בעצם עם הכלבה של עמלמול. פסטו (זה השם) צריכה לצאת כמה פעמים ביום לשוטט. במסגרת השיטוטים המשותפים שלהן עמליה מצאה שתי שכיות חמדה. גן נסתר מן העין בכרכור (יותר מאוחר תעדכן אילנה, שזה הגן שיורם שתיל הקים ומטפח לזכרו של אחיו עודד שתיל ז"ל) וחורשת אקליפטוסים ענקיים עם משטח בטון מאחורי הבריכה. עמליה חשבה שהמקום מתאים לאירוע קהילתי. מיקי שומרוני רצתה "שנעשה משהו ביחד" והרימה להנחתה, ומכאן כבר הכדור התחיל להתגלגל, או אפשר לומר שהניצוץ נדלק. אילנה פלדה ואיילת לבן אמרו " I Do", ואני אמרתי שיש לי רעיון. מכאן קצרה הדרך לישיבה לילית משותפת על המרפסת של מיקי ורובין, ומשם למסיבת חנוכה קהילתית כשגולת הכותרת שלה היא כמובן מצעד לפידים. "למפיונים" כמו שקראו להם בקיבוץ אושה, כור מחצבתה של עמלמול. לא ממש לפידים אלא יותר עששיות.
ואולי בעצם הכל התחיל כבר לפני שלוש שנים. כשרצינו לעשות מסיבת רחוב בגן הגיבורים – " מסיבת גיבורים". התכנון היה לחנוכה, לנר שני. אז התברר שבנר שני של חנוכה נפלו שנים מטובי בניה של כרכור, באותו קרב, ואי אפשר לעשות מסיבה ביום השנה לזכרם, זה פשוט לא עובד. אחרי זה במועד המתוכנן של המסיבה שלא יצאה אל הפועל בסופו של דבר, השתוללה ה-שריפה ביערות הכרמל, שהפכה לאסון נוראי, ולאף אחד כמובן לא היה שום מצב רוח, ככה שמלמעלה נגזר שלא תהיה.
ואולי הכל התחיל בכלל לפני 40 שנה. עד היום אני יכול לשמוע את הלמות התופים שהרעידו את הלבבות. תופים שיכולת לשמוע אותם כמו רעם שמתגלגל מקצה העיר, שלאט לאט הולך ומתקרב. כל העיר (שהייתה קטנה אז וכולם הכירו בה את כולם) הייתה מחכה משני צידיו של רחוב הרצל למצעד הלפידים השנתי של תנועות הנוער ובראשן "מכבי צעיר" שחג החנוכה היה החג שלה. ואז הם היו מופיעים, מאות חניכי תנועות הנוער עם לפידים אדומים שמלווים בתיפוף אחיד וקול שירה אדירה. חולפים בסך, אל מול עיניו המשתאות של ילד בן 8, שרוצה "להיות כמוהם כשיהיה גדול". ובקיבוצים, כך שמעתי, היו מכבים את האורות בכוונה, ומכל השבילים היו צועדים יחד עם למפיוניים אל בית העם שהיה מוגבה. נחילי אור שבאים ומתכנסים והופכים לאור גדול. ויש כאלו שמספרים שאל הגלבוע היו עולים עם אבוקות שנראות למרחוק.
ואולי זה הכל עניין של געגוע. געגוע לילדות, געגוע לחברותא, געגוע לביחד. זה לא משנה אם גדלת בעיר, במושב, בכפר או בקיבוץ. יש געגוע לתחושת החום הזו שאופפת אותך כשנפגשים עם עוד אנשים ולא כל אחד ספון בביתו. השבטיות הזו, היא זו שקוראת ללא מעט מאיתנו לחזור. הקהילתיות הזו, שאותה אנשים מחפשים, היא זו שמניעה את האנשים לתנועה.
אז ביום ראשון הקרוב, 1.12.13 (כמה יפה התאריך הזה) החל משעה ארבע אחה"צ, אפשר להגיע לגן הגיבורים שנמצא במרכז כרכור והוא מקום מקסים בפני עצמו.
כל אחד ואחת מוזמנים להביא ממאפה ידיהם, לשולחן המשותף. ההורים והילדים יוכלו להכין עששיות – למפיונים, תביאו אתכם בקבוקי פלסטיק, נרות נמוכים ומספריים. עמליה ואיילת מסבירות בדף האירוע בתמונות כיצד עושים זאת. אסתר אילתי, שהינה אמנית מחזור, תדריך בשטח.
עם רדת החשיכה נצא למצעד עששיות ברחבי כרכור. את המצעד ילוו רחל מבנגורה עם קבוצת הילדים שלה ותופי ענק. אחרי המצעד נחזור לגן ושם נקבל את החג בשירה ובהדלקת נרות חגיגית. כולנו תקווה שיצטרפו אלינו גם השכנים מסביב, כי קהילה זה לא רק אני ואתה ומי שאנחנו מכירים – אלא כולם. כי כל אחד הוא אור קטן וכולנו ביחד וואחד אור איתן. וכשיורד החושך כבר בחמש, אז אור גדול זה בדיוק מה שצריך.
מדליק כרכור יוצא לאור. השאר זה כבר היסטוריה.
(גרפיקה תמונה למעלה: איילת לבן)
אתמול היה יום מרגש עבורי. ראיתי את השמחה והרצינות של הילדים שמדליקים את העששיות ומחכים לתהלוכה. ״ מתי יוצאים״ שאל אותי ילד אחד וסירב להדליק את הנר, קודם ליציאה לתהלוכה ״ שלא יגמר״. הייתה אחדות והייתה פשטות, ובשעת הדלקת הנרות כשכל הקהל אמר אמן מתנגן בתשובה לתפילתו של גיא, הייתה גם קדושה. ובסופו של יום זה זיכרון. זיכרון של הילדים שאתמול נזרעו בהם הזרעים.תחילתה של מסורת. חג שמח.