מה אני רוצה לזכור ביום הזיכרון

דורון צור כתב קטע אישי – לטקס יום הזיכרון השבור – פרדס חנה-כרכור 2013:

כבר הרבה שנים אני מתקשה להזדהות עם יום הזיכרון על טקסיו וסמליו הממלכתיים. אני לא הולך לבתי עלמין צבאיים, אני לא רואה את הטקסים בטלויזיה, אני נמנע מלשמוע שירים על יפי הבלורית והתואר ואני מתכווץ ומתקומם, כאשר בכל זאת משהו מכל אלה מצליח לחדור את הבועה שיצרתי לעצמי.

במהלך השנים העמיקה בתודעתי ההבנה, שיום הזיכרון הלאומי לחללי מערכות ישראל ופעולות האיבה, כפי שהוא בנוי ומעוצב מנציח את תודעת המלחמה, השנאה, הבידול, הקורבניות ומרחיק אותנו מתודעת שלום, אהבה וחמלה ולקיחת אחריות על העתיד שלנו בחלקת הארץ הזאת עם כלל האזרחים במדינה ועם שכניינו. במפגשים עם חברי הפלסטינים תושבי ישראל, חוויתי את חווית הניכור והנפרדות שימי הזכרון והעצמאות מעמיקים בתוכם ומנציחים את התחושה שאינם חלק מהמדינה.

התחלתי לחקור וגיליתי שאני מלא פחדים ודעות קדומות שהחדירו בי בתהליך החינוך, שהסתירו ממני חלקים בהיסטוריה של העם השני (שהנצחון והעצמאות שלנו הם הנכבה ותבוסה שלהם), ששטפו את המוח שלי בכל מני סיפורי מופת וגבורה על טוהר הנשק ועל צבא הכי הומוני בעולם. קראתי ספרות אחרת, שחשפה בפני שיש שני נרטיבים ושהיסטוריה זה דבר סוביקטיבי. הלכתי להפגנות נגד מלחמות ונפגשתי עם יהודים וערבים שעברו תהליכים דומים לשלי. הדרכתי ילדים ערבים ויהודים, הייתי חלק ממועדון בגליל שביקש לקרב בין שכנים, הייתי מעורב ביוזמה שנקראת מפגשי "נכבה עצמאות" ונסעתי ללמוד בקהילה ייחודית בפורטוגל עם עוד ישראלים ופלסטינים מתוך חזון להקים כאן כפר לחקר שלום.

הבנתי שאנחנו בישראל רק דוגמה למה שקורה בהרבה מקומות בעולם. שהמלחמה היא תעשייה ושאנשי הון ושלטון מרווחים ממנה. אמא קוראז' ממשיכה לנוע בעגלתה גם ברחובות שלנו בשנת 2013. העזתי לשים סימני שאלה על האידאולוגיה הציונית ועל המנגנונים שמעצבים אותה. תהליך מעניין נוסף שקרה לי הוא ההבנה שמלחמה ושלום אינם מתרחשים רק בין עמים ולאומים ושהתמודדות עם המנגנונים המייצרים מלחמה אינה נדרשת רק ברמה הפוליטית. יכולתי לראות שגם בתוכי וגם ביני לבין אנשים קרובים אלי מתקיימת מלחמה, שמה שמניע אותה היא חווית הנפרדות של האדם מעצמו, מהאחר ומהעולם. הבנתי שהכל מתחבר ושנדרשת עבודה ימיומית שלי על עצמי קודם כל ובמקביל עבודה שלי על היחסים עם האחר שחי לצידי.

הרבה מאד שאלות עולות בי בימים כאלה: מה זה אומר להיות בעד שלום ולסרב להיות אויב. האם זה אומר בכל מחיר ? האם זה אפשרי בעולם שלנו, האם זה לא נאיבי ? . ואיך להתנגד לעוולות ? האם רק בדרך של התנגדות לא אלימה, בדרך של תקשורת מקרבת ?  ומה אני רוצה לזכור ומה אני רוצה לשכוח בנוגע לעבר, מה אני רוצה לזכור בנוגע להווה ולעתיד ? איזה מין יום זיכרון אני רוצה ליצור עבור עצמי, חבריי וקהילתי. ומה לגבי יום העצמאות – מה אני רוצה לחגוג ביום הזה והאם אני יכול היות גאה במדינה שלי ?

אז הנה כמה דברים שאני רוצה לזכור וגם להזכיר:

לזכור שמלחמה היא מלחמה היא מלחמה ושמתים בה אנשים ושהיא תמיד בחירה.

לזכור ששלום הוא לא פריוולגיה, הוא הכרחי לקיומנו ושיש לשאוף ולעמול בשבילו יום יום.

לזכור שהפחדים מזינים את האלימות ושרק אמון ובניית אמון יכולים לקרב אותנו לחיים של שלום.

לזכור שהאדמה הזאת אינה רכוש של אף אחד ושאנחנו כאן כדי לעובדה ולשומרה.

לזכור שהחיילים שמתו במלחמות הם לא סמלים או מסמלים משהו אלא קודם כל בני אדם.

לזכור גם ברגעים הכואבים ביותר, שיש מקום לתקווה ושכל המסע הזה הוא שיעור עבורנו.

לזכור שאני לא לבד ושיש תנועה הולכת וגדלה של בני אדם, שפועלים למען שלום בכל הרמות ומישורי החיים.

לזכור שהכל יעבור אבל האהבה תשאר.

אמן כן יהי רצון.

דורון צור

—
צילום: אילן שריף.

טקס יום הזיכרון השבור ייערך הערב, יום ראשון ד' באייר 14.4.13 בשעה 20:15, בבית ויצ"ו, רח' המושב 48 כרכור.