מותר האדם?

(כבר כמה ימים אני מחכה עם הפוסט הזה, אבל הנה:)

מגיעה בצהריים לקחת את ינאי מהגן.
הגן משפחתי, טובל בירוק. הורים חמודים, באים ברגל או באופניים לאסוף את הילדים. בדרך כלל גם הכלבים מצטרפים לסיבוב, מחכים בדריכות ליד השער או חומקים לתוך החצר בקישקוש זנב. נהנים לרחוץ באהבה של הרגע הזה ביום, להיות שותפים לפגישות המרגשות של סוף היום, לחיבוקים, לליטופים, לנשיקות.

מימין מגיע בשביל החבר (האהוב והיקר, יש לומר) א' מלווה בכלבת המשפחה, חומה ופזיזה. עוד מעט אנחנו מגיעים לשער. במורד השביל קורה משהו שתופס לי את העיניים, אבל רגע, א' משיג את כלבתו וקורא אליה בקול: ”אה? אה? מפרה פקודה אה? ומביא לה בעיטה – לא נראה שכואבת אבל מזלזלת – בצלעות. היא חומקת לתוך החצר והוא הולך נחוש לתפוס אותה. לא ראיתי איך היא יצאה בסוף כי הייתי עסוקה בלהתבונן הלומה במחזה שלפני: ליידי פ', כלבה זקנה ונוקשת עצמות נגררת בקולר על ידי קטר אדום וזועף בדמותו של אבא אחר מהגן, בגסות ובאלימות.(כשמתאכזרים – במיוחד לכלבות זקנות – זה מדליק לי את הפיוז).

מה קורה פה? אני מרגישה כמו בעזה.
כמו בסיפורים על טובי-בחורינו- שאיבדו-את-זה-ויצאו-על-ערבים-באינתיפאדה.
הנה, ככה זה נראה בלייב. וככה זה מתנהג ומרגיש ואין בזה שום אמפטיה, שום קבלה של האחר – במקרה הזה שתי כלבות, אחת זקנה מאוד. רק אנרגיה קשה ומשפילה ומבטלת.
אני מרגישה את הגוש מטפס לי לתוך מקלעת השמש שמאדימה מזעם.
ומבעד לזעם מבחינה בהזדמנות לחקור משהו שקשור בגזענות, שבמקרה הזה מיוצגת באיך שבני אדם תופסים תחת על חיות.

”כשאני אוכל בשר אני גזען לחיות, וכשאני אוכל שניצל אני גזען לחיות“ – א' תופס אותי במכולת, לשם הלכנו לקנות ארטיק ולהתקרר. אנחנו רבים ואני בוכה מעצבים כי הוא לא מבין שראיתי דפוס של אלימות בפועל, לא איזה דיון תיאורטי על האג’נדה של השלום. ינאי מתרגש מהתרגשותי, חג סביבי עם התותי פרוטי ואומר כל הזמן ”אל תקשיבי לו אל תקשיבי לו! (קוקי מסכן קיבל אמא אמוציונלית).
בצהריים אימייל לאיש האשכולות, יועץ הסתרים, יודה.

– תגיד אחי, אתה מכיר מאמר שקשור בגזענות כלפי בעלי חיים? –

יש לי משהו, אני לא בטוח אם לזה את מתכוונת, ובכל מקרה יש לי הרבה חומר ולינקים בנושא. (קוראים לזה Speciesism ופיטר סינגר הוא אבי הרעיון).

– תודה, מכיר גם מאמר שמסביר מה המבנה האנרגטי של חיות? יש להן שלושה גופים שאני יודעת עליהם: גוף פיזי, גוף אתרי וגוף אסטרלי. לצמחים יש פיזי ואתרי, שהוא גוף החיים. יש בהם צ’י. ולבני האדם יש עוד גוף: ”אני“ – שזה תודעה עצמית נבדלת.
אני רוצה לדעת על התודעה של, נגיד, ליידי פ'.
יודה פורש בשלב זה מהדיון עקב אזוטריות. אני פונה לאנתרופוסופים ומקבלת כמה תשובות, ולאתר של הוצאת אהבה – ושם יש מאמר ארוך ומעניין בנושא, ששווה לקרוא.

—————————————————————————————————————-
ועכשיו במקרר יש לי חבילת כנפיים שמגעיל אותי להכניס לתנור, ושאלה שמנקרת בלב: האם אכילת בשר מספקת מטריה מוסרית להתנהגות מתנשאת ומזלזלת גם כלפי חיות שלא אוכלים אותן? כי כשמתנהגים אל כלבים בגסות שמנומקת במילים "רק בכוח הם מבינים" זה זורק אוטומטית לסיכסוך אחר.
ואם השלום מתחיל מבפנים אז יש פה משהו עמוק לבדוק, וחיות הבית נותנות לנו הזדמנות יומיומית לתרגל את האינסטינקט של הדחיה ולהמיר אותו בחמלה ואהבה כלפי האחר.
גם אם פעם מזמן אחר דומה נשך אותך.

בזה, ורק בזה, מותר האדם מהבהמה, או כמו שכותב שטיינר בספר גוף נפש רוח:
"כשם שמיחסים לגוף האדם שלוש צורות קיום, היינו: של דומם, של צומח ושל חי, כן חייבים ליחס לו עוד צורת קיום רביעית – צלם האדם – המיוחד לו. דרך צורת קיומו כדומם קרוב האדם לכל הנראה בעין; דרך צורת קיומו כצומח הוא קרוב לכל הגדל ופרה-ורבה; דרך צורת קיומו כחי הוא קרוב לכל הישויות הקולטות את סביבתן ויוצרות בפנימיותן חיוויות על יסוד התרשמויותיהן מן החוץ; בכוח צורת קיומו בצלם-האדם מהווה הוא כבר מבחינה גופית ממלכה בזכות עצמה"