השימושון

מזל שקפצתי למים (ושחיתי חזה)

מאת: לירון קסטר

לאורך כל היום שאלו אותי נשים שפגשתי אם אני מתרגשת. רק כשנפתחתי ועניתי מהלב, שמעתי פתאום את עצמי מודה שאכן, אני שמחה, בוערת ו–מאד מאד מתרגשת.
את מרגישה מוכנה? שואלת אותי מיקה, המורה שלי ליוגה, ואני שומעת את עצמי עונה: מוכנה… נדמה לי שכל החיים התכוננתי לזה.

מאוחר יותר, במעגל, גם העזתי וסיפרתי למה. התחלתי להנחות מעגלים בסוף 2006. הרגשתי שזה בדיוק-בדיוק מה שאני אמורה לעשות, הייעוד שלי. אבל די מההתחלה, סיפרתי לעצמי סיפור שאני לא ראויה להנחות פה, בפרדס חנה. יש פה כל-כך הרבה מנחות מעגלי נשים, אמרתי לעצמי. הן טובות, ותיקות, ידועות, מצליחות. אני, קטנה ומתחילה. מתאים יותר שאנחה בקטן, מחוץ לפרדס חנה. אמרתי, ויצרתי לעצמי תחום מוקטן, שרק עד גבולותיו הגעתי. עצרתי את עצמי.

זה כנראה היה שלב הכרחי, אבל עדיין. לאורך הדרך ראיתי נשים אחרות מקטינות את עצמן, ואת עצמי לא ראיתי. חשבתי שהתירוץ שלי הוא טיעון מוצק והגליתי את עצמי, מרחיקה את עצמי מהקבוצה שתמיד חלמתי עליה: כזו שמתפלשים בה באהבה אינסופית כבר מההתחלה, כזו שדברים נאמרים בה בין אחת לשניה, באומץ ובנקי. כזו שמזמינה עוד מפגשים בהדהוד.
עבדתי באודים, ליד נתניה, עשיתי מעגלים ברמת-גן, תל-אביב, משגב בגליל. אבל רק אמש, באוהל בנוה אשר, הרגשתי את הגדוּלה של העבודה שלי: לראשונה, קבוצה שאני באמת חלק ממנה, קבוצה שהפכה לקבוצה כבר אחרי שעה. אפילו סיפרנו בסבב מה כל אחת עושה בחיים ויצרנו דף קשר, שכולן רצו להירשם בו.

בית עמל, האוהל של אלון ואפרת
אוהל בית עמל, רח' עמל 1, שם התקיים מעגל אמנות הדיוק הפנימי של דרך האמן, אתמול
צילום: אלון שלום-וייץ

ריוונייד rerwind. במהלך כל היום חשבתי על מספר הנשים שיגיעו. היו רגעים שבהם חששתי שיהיו יותר מדי נשים. ראיתי אולי שישים, מתקבצות ובאות לאוהל של אלון ואפרת ברחוב עמל 1. אחר-כך היתה לי תחושה שלא תבוא אף אחת.
שעה לפני שיצאתי מהבית נכנסתי למיטה, התחפרתי בפוך ושמתי שוב ושוב את השיר של אפרת גוש, לראות את האור.
הבת שלי נכנסה פתאום, ראתה חושך ואמא במצב לא ברור וירתה את הברור מאליו: אמא, למה את ישנה?
אני לא ישנה, אני נחה לקראת המעגל.
אה.

היא הפיחה בי אומץ, הבת שלי. התלבשתי בזריזות. ואז התקשרה מור. "אני מברכת אותך שיהיו לך מספיק נשים במעגל ושתעשי את הקסמים שאת יודעת לעשות. שזה יהיה מעגל של חופש". ההתלהבות החלה.
חיבוקים ונישוקים אחרונים, ואני באוטו. באוהל, אלון מקבל אותי במאור פנים. חיבוק מהלב, ונפתח בי משהו רחב ונפלא, של קבלה מוחלטת, של פתיחות. אני מתחילה להבין שיש משהו שאני לומדת גם על גברים. טראסט.
אלון טורח ועוזר, המרחב מתארגן. נרות, מזרונים וכריות במעגל, נכנסת חבורה של כמה נשים ועוד אחת. ילדה בת שלושים שהגיעה על אפנים. אחר-כך נבין שהיא רק שבועיים פה. נחתה מספרד. חברה שלי אמא מהגן, ועוד שתיים. אנחנו ארבעה-עשרה נשים. חמש-עשרה כולל אותי.
אנחנו מתחילות.

פאסט פורוורד, לא לשם צנעת הפרט אלא כי באמת, זה עבר לי כל-כך מהר, ובמן תחושה כאילו זו לא אני, אני נחה והמנחה עושה את מה שצריך לעשות, אני משתתפת כמו כולן. מבינה שהעבודה שלי היתה זימון הקבוצה המדהימה שהיתה שם, אחר-כך הכל כבר קרה לבד. אני מקימה אותן, מושיבה, מבקשת מחצי מהן לבחור להן בת זוג, להעביר לה אנרגיות ומסאז'. צלילים של אנא בכח, היי שקטה וקול גלגל (ורד מספרת לנו שאברהם טל – שוטי הנבואה – גר בפרדס חנה, ממש קרוב להתרחשות המעגל), אני אומרת משהו על הנרות שהדלקנו, על כך שאמנות הדיוק הפנימי זה להתחיל שינוי. ומה שחרטנו על הנרות זו אמירה שהנחנו במרכז המעגל, התחייבות לעצמנו, ברמה שנבחר ליישם.
האם כך בדיוק אמרתי? לא יודעת, זה היה חצי תקשור, משפטים שיצאו ממני, ללא סדר והגיון, פשוט הונחו שם, עם הנרות. המסר, ברור לי, עבר. וזה מה שמשנה.

ההתפתחות שנכונה לי היא לעבוד ואז לנוח. לחולל ולהתמסר, כמו בשחיית חזה. לעשות וליצור וליזום, ואז להתמסר לאנרציה, מתוך שקט, מתוך התבוננות. לא להפריע למה שקורה סביבי. גם אם קשה, גם אם רגשות מציפים אותי. פשוט לאזור אומץ לקראת מה שיבוא. מה שיבוא הוא בהכרח טוב, אמרה לי חברה בטלפון לפני כמה ימים. זה שינוי שהבאת על עצמך, לא משהו שנכפה עליך ולכן – זה רק טוב. גם אם את לא רואה את זה עכשיו.
וחברה אחרת הוסיפה את טובה בלחולל, זכרי גם להתמסר. סיפרה לי על אל גור, סגן נשיא ארצות-הברית לשעבר, שחווה משבר קשה כשלא נבחר לנשיאות בשנת 2000. אבל מתוך האנדרלמוסיה שהוא הסכים להתמסר לה, הוא ראה מה הדרך שלו, האמיתית.

רק בזכות זה שהסכמתי לזרימה אמש זכיתי במתנות שכל אחת מהנוכחות הביאה. וזכיתי במתנה של עצמי.
מזל שקפצתי למים. הם ממש טובים העונה.

לירון קסטר, אמנית הדיוק הפנימי* לירון קסטר היא מנחת מעגלי נשים ויוצרת שיטת אמנות הדיוק הפנימי. ב-16.5 היא פותחת קורס אמנות הדיוק הפנימי, בן 4 מפגשים. ימי שישי החל מ-16 במאי, 10:30-13:30, במרכז קנגורו בתנועה, בפרדס חנה. 077-4433511, 050-4433511 | מייל | אתר

הראה עוד

1 thought on “מזל שקפצתי למים (ושחיתי חזה)”

כתיבת תגובה

שווה לראות גם

Close
Close