שלשום הייתי בהפגנה המי יודעת כמה מול הבית של לפיד, בעניין מחטף הגז. עכשיו אני כבר יודע איפה גר סילבן, ביבי, תשובה וגם לפיד… מעורר השראה להיות חלק מחבורת אקטיביסטים (במובן – אנשים שיוצאים צהבית ומנסים לשנות ולא יושבים בבית ומתלוננים, שבזה אני גם מומחה) ולשמוע את השיחות בזמן ההפגנה, לראות את כל השוטרים ה"סמויים" (אין דבר בולט מגברתן עם חולצה אזרחית שמנסה להיות אחד מכולם) ולפגוש חברים (גיא אורלי, דרור, אריאל, מירב, ארנון, עודד ועוד ועוד…). ירדנו לדרך נמיר וחסמנו אותה בשני הכיוונים. הופתעתי משיתוף הפעולה של השוטרים, ברור שזו הוראה מגבוה. למי שבמקרה לא מעורה עד הסוף על מה אנחנו נאבקים, ממליץ לקרוא את הפוסט הארוך אך מאוד מעניין הזה, של אור-לי ברלב.
ואם אנחנו מדברים על מאבקים, רציתי להעלות נקודה נוספת. אל לנו לשכוח שהדרך אל המטרה חשובה לא פחות מהמטרה עצמה. או כפי שניסח היטב עודד רוזן בפוסט בפייסבוק שלו:
"יש קו לא-דק בכלל, לדעתי, אפילו עבה, בין עשייה חברתית/ סביבתית/ פוליטית תורמת, לבין הפרזה מהותית. חלק מאיתנו, אנשים שמובילים עמדות נוקשות של עשיית צדק, חוטאים לדעתי לא פעם בהגזמות פראיות, בצורה שפוגעת אנושות ברעיונות המדהימים שאנחנו מנסים להעביר. אנחנו מאבדים את חוש הביקורת העצמית, הופכים למשוכנעים מדי בצדקתנו, מתחילים לדבר רק עם עצמנו ועם הדומים לנו, מתבצרים בצד, מתלהמים, ובכך מפסיקים להוביל אנשים נוספים לשינוי.
גם לי זה קרה ויקרה. אני בטוח בכך.
כמה דוגמאות שלדעתי הייתה בהן מן ההפרזה:
– פעילי זכויות בע"ח ספציפיים פורצים ללול פרטי ומשחררים 105 עופות. צדק לעופות, בעסה לחקלאי (="המתעלל הנורא"). המאבק הצודק נגד התעללות בבע״ח יזכה עכשיו לביקורת מהציבור, כי מישהו עבר מבחינתם את הקו. כי מישהו פרץ לרכוש פרטי.
– פובליציסטית ספציפית הנאבקת בגזענות עדתית, מספרת שחברותיה האשכנזיות בבית הקפה לא עמדו בצפירה לזכר קורבנות השואה, אותו אירוע ש'האשכנזים מפמפמים כבר שנים כדי להצדיק את עליונותם'. מישהי זלזלה בקבוצת אנשים על רקע מוצאם (בדיוק הכלים של 'האויב שלה') – אז אותו קיפוח שאשכרה קיים, עכשיו אולי יזכה מאנשים להתעלמות ולחוסר סבלנות, כי היא עברה את הקו.
– פעיל ״זכויות אדם״ ספציפי המשבח קבוצת פלסטינים רעולי פנים, הזורקים אבנים על חיילי צהל, או בחורה ספציפית אחרת הצוהלת 'קולולולו' למשמע תאונה אווירית בה נהרגו טייסי מילואים. אז נכון שמבחינתה הם "שייכים לצבא הכיבוש", אבל רגע, הם בני אדם. והיא אומרת קולולו על זה שהם מתים. אולי מבחינת הפעיל, אותם זורקי אבנים נלחמים בכובש אכזר, אבל עכשיו המאבק של הפעיל הזה יזכה להתעלמות, לחוסר סבלנות, כי הוא הצדיק אלימות.
הייתי רוצה לעשות איזה סוויצ' ולעמוד על המונח 'מאבק חברתי'. הוא ישר עושה רושם של קרב. יש כוחות, יש 'צודקים' ויש ׳אויבים׳. אבל רגע; זו לא מלחמה. מהסיבה הפשוטה ביותר שמלחמות ומאבקים אולי יכולים להשמיד אנשים, אולי יכולים לבצר אנשים בדעתם, אבל לא לשנות אותם. לדעתי, בשביל לשנות צריך לנקוט במתודות יותר עדינות: כמו מים על סלע. גם אם זה לוקח זמן, גם אם בדרך יימשך הסבל. **אלימות וכעס אף פעם לא יכולים להיות הפתרון, הם תמיד מקצינים בין הצדדים, כוסומו**. לכן פעילים שמודעים לקו הלא-דק הזה אולי ירצו להגדיר את הפעולות שלהם לא כ'מאבק' אלא כשינוי חברתי. תהליך. אין אויב.
אבל רגע, מה תהליך? הרי אני צודק/ת, אני מנסה להביא לפתרון של מצב נוראי, כגון עינוי בעלי חיים, כגון האליטה האשכנזית שעושה בערבים ובמזרחים כרצונה, כגון הפוליטיקאים שמוכרים את החוף שלנו לטייקונים, כגון פרסומאים ששוטפים לנו ת'מוח. כגון משטר הכיבוש והעושק והגזל והרוע! כל דקה שעוברת הסבל רק ממשיך! ואתה אומר לי להיות רגוע/ה? אסור לוותר להם! הם חארות!
לא. שנייה. הם בני אדם. יש בהם תכונות נפלאות ויש בהם גם אנוכיות. כמו אצל כולנו. הם אנשים שפועלים בתוך סט של נורמות. אלו נורמות שאולי חלקן רקובות, וודאי שחלקן צריכות להשתנות, אבל מי שיצליח לשנות את הנורמות האלו לא יהיה מי שיבריח תרנגולות מהלול, או יעמוד על הגשר בסנטר ויצעק שסוף העולם מגיע. מי שיצליח לשנות את הנורמות האלו יהיה מי שיפעל כמו מים.
חלקנו, אנשים שהשינוי בוער בעורקינו, עשינו כברת דרך מהנורמות השולטות כרגע בחברה. וזה טוב שיש אנשים שחיים את השינוי – זו הדרך העיקרית להשפיע. אבל במפגש עם המיינסטרים, אנחנו אולי לא תמיד מובנים. לפעמים אנחנו לחוצים על דברים שרוב האחרים רגועים לגביהם.
לכן המתודות שלנו צריכות להיות בשפת המיינסטרים. צריך כאן המון סבלנות, אולי אפילו לסבול את העובדה שעד שהשינוי יקרה חיות ימשיכו לסבול, טייקונים ימשיכו לעשוק, לא יהיה שלום. כי שינוי אמיתי לוקח זמן. מה לעשות.
מי שלא יפעלו כמו מים, ייתקלו בהתנגדות חריפה. ייתקלו בהקצנת העמדות מולם. ייתקלו בהמון ביקורת.
ההצעה שלי: *תקשיבו* לביקורת הזו. תבינו מאיפה היא באה. יכול להיות שהצדק לא תמיד אתכם. יכול להיות שתשמעו דברים חכמים. לא כל מי שחושב אחרת 'משרת את האויב'. אין אויב. יש רק את העובדה שבני אדם לא רגילים לשינויים מהירים. אז אל תכעסו על אוכלי בשר, על אנשים שהצביעו לפיד, על מתנחלים, על חילונים. על גברים. להיפך. תהיו סבלניים. הם לא סתומים או רשעים, הם פשוט במקום אחר, לא בהכרח מקום 'פחות צודק'. אז נסו למצוא איתם כמה שיותר נקודות מגע כדי להשפיע עליהם. תקיימו איתם כמה שיותר שיחות רגועות וחייכניות. תנו להם לשאול שאלות, תשאירו את עצמכם פתוחים להקשיב לטענות שלהם. תלמדו מהם. תבואו בטוב.
רק ברוגע ובשיחה שווינית אנשים יכולים להשתנות. אז כשאתם מוצאים את עצמכם צועקים, *מצדיקים אלימות מכל סוג*, פולשים לחייהם או לצלחותיהם של אחרים בקטע תוקפני: עברתם את הקו. תעשו שנייה רוורס. עדיין אפשר.
הערה: הנושאים החברתיים שהזכרתי כאן הם אכן חשובים. הם עוסקים בנושאים כואבים ובסבל אמיתי. טוב שיש מי שפועל למיגור הסבל הזה. הביקורת שלי כאן היא לא על השינוי הדרוש, אלא על מקרים שבהם חלק מהפעילים עושים מעשים שפוגעים לדעתי במסר שלהם. שממאיסים ומרחיקים.
הגיוני שהסבלנות שלנו אוזלת מדי פעם, אנחנו מתעסקים בנושאים לא קלים. אבל אם לא נשאר סבלניים ואופטימיים לאורך זמן, גם כשקשה, איך נדרוש מאחרים לעשות את אותו הדבר בדיוק?"
ולא כותבים על זה כלום… אתמול הייתי בהפגנה בירושלים נגד מחטף הגז יחד עם עוד כארבע מאות איש – התחלנו בכיכר ציון וצעדנו לעבר ביתו של ביבי וחזרה לכיכר ציון. המשטרה היתה מאוד אלימה ועצרה כ-15 מפגינים בצורה ממוקדת – העצורים סומנו מראש (בעיקר מובילים כמו יגאל רבמ"ם) והמשטרה חשבה שסילוקם מהצעדה תפרק את ההפגנה. והם טעו. בסוף נשארו כ-30 איש לישון בכיכר ציון ומשם המשיכו לכנסת. ממליץ לכולם להתעדכן בעובדות באתר של J14 ולא ב-YNET ודומיהם