השימושון

מחשבות על סדר

מאת: גלית שביב

דוקטור יואב בן-דב הוא איש מרתק. מדען ופילוסוף עם עיניים תכולות של ילדוד סקרן, מג'נגל בין מדע לרוחניות, בין מכניקת הקוואנטים לטארוט, בין הפקולטה למסיבות טראנס. מהאנשים החשובים בעיני, שיודעים לעשות הקשרים נכונים בין מה שכבר 'הוכיחו' – לבין מה שנראה להרבה אנשים כמו קשקוש מוחלט, ולא פוחדים לפרש את המציאות רחב ככל האפשר או מתדמית כזו או אחרת בחוגים המדעיים. והשבוע הוא שלח לתיבתי סרטון ומאמר מעוררי מחשבה.
האיש עמד שתיים וחצי דקות לערך עם מצלמה באחד הצמתים העמוסים של האנוי בירת וייטנאם. רעש צפירות מחריש אוזניים, עשרות עוברי אורח חוצים בשלווה את הרחוב, עשרות קטנועים ומכוניות. אין זכר לרמזור, לא לשוטר תנועה, גם לא לשלט עצור או תן זכות קדימה. כאוס.

ואולי בעצם לא? אני מתבוננת במסך מרותקת. לאט אני קולטת שמתנהל שם איזשהו סדר, לפיו הפרטים נעים בסינכרון מוחלט האחד עם השני, וללא תיאום מראש. בלי תסריט, בלי במאי ובלי חזרות. ואין פקק, אף אחד לא נתקע באף אחד. אף אחד לא צועק או מקלל או משתולל.
פתאום אני מבינה שזה לא מסוכן כמו שזה נראה. אחרי שהעין מתרגלת ל'בלגן', אני מבחינה בקשב המתרחש בין הפרטים למה שקורה. האנשים פשוט נכנסים לצומת בשלווה וברגילות, זה עם הנייד באוזן וזו עם השקית קניות, זה עם אשה רכובה מאחור על הקטנוע וההוא עם מכונית גדולה שחורה. כולם קשובים ומתאימים עצמם תוך כדי תנועה.
המאמר שמלווה את הסרטון מדבר על תורת המורכבות ועל מושג הסדר המתהווה, בניגוד לסדר הנכפה מלמעלה – צורת הארגון שאנו מכירים מהמערכת "התרבותית" שלנו. ועל כך שהסדר המתהווה מתקיים כמובן גם בטבע ונוצר מלמטה, מתוך התקשורת בין הפרטים. הדברים כתובים בפשטות ומשורטטים בבהירות. שתיתי אותם.

וישר זה מזכיר לי מלא דברים, למשל העבודה שלי. בשיטה שאני עובדת מתקיים קשב עמוק לשינוי שחל כל העת בצ'י, והיד שלי עוקבת ומתאימה את עצמה. אני לא מחליטה מראש איפה וכמה זמן להיות, אלא מתבוננת בתנועה וזזה יחד איתה. ובשביל זה צריך גמישות ועירנות.
ע' חברתי הידועה בשלוותה עובדת בחברת הייטק. וכמו בכל ארגון עסקי בזמן משבר גם שם יש רה-אורגניזציה כל שלושים שניות. היא מספרת לי הבוקר על איך שהבוסים אספו את כולם בחדר ובישרו על שינוי חדש. והיא מסתכלת על החברים שלה ורואה שכמעט כולם מגיבים בכיווץ ובנוקשות, המייינד מיד מסיק ועושה ספקולציות ומנסה להבין. וע' מחייכת בשקט. לא בגלל שהיא יודעת מה הולך לקרות, אלא בגלל שזזים והיא אוהבת תנועה ובגלל שהיא רכה וגמישה וסומכת על עצמה. שימו לב מאידך לתייר האומלל שמנסה לחצות את הצומת וכמעט הורג את עצמו.
אביב עכשיו והתנועה של הטבע פורצת מן האדמה למעלה ולכל הכיוונים. וכמו שהסינים אומרים, הדבר הקבוע היחידי כאן הוא השינוי. נראה לי אפשרי לגמרי להיכנס לצומת רגועים, להקשיב לתנועה המתרחשת ולהגיב בהתאמה.

הראה עוד

15 thoughts on “מחשבות על סדר”

  1. איל ..מסך הברזל הוא קודם כל ביטוי למשהו הרבה יותר איום ואכזרי מאותו מסכציק בכיכר –
    הפרדה ,אימה , קיטוב , אלימות ומוות ..האנוי סבלה מזה מספיק…נראה לי שמה שצריך לשים ואולי זה כבר שם ופה – זאת מראה

  2. "דאוס אקס מכינה"- האל מן המכונה.
    אדון זריהן הוא בדיוק הגורם הזר המתערב שהביא את השינוי בעלילות הגדת השיקשוק. אבל עדיין, בהסתכלות הגדולה: כנראה שהוא גם הוא היה צריך להיות שם כחלק מהתנועה. והנה לנו מאות שיקשוקים קטנים שמקורם באבא הגדול.

  3. שינוי הוא אכן תמידי – אך לדעתי צריך לנבוע מן הענין עצמו – לא רצוי יותר – לא מתאים לתנאים – מיצה את עצמו – שום דבר מן הדברים האלה לא היה – להיפך – השיקשוק היה דינמי כל חודש היה שונה מקודמו אבל כל הזמן גדל והתפתח ויותר אנשים ובעיקר ילדים הצטרפו – והמשהו שהפסיק אותו היה חיצוני ולא נבע מרצון לאיזהשהו שינוי – שיפור – או סדר – סתם סתם סתם צרות עין

  4. גלית יקרה
    איזה שיתוף מדליק לחג
    הסרטו "זרק" אותי לשנת 89 כאשר רק הגעתי להודו האהובה עם עוד כמה ישראלים
    ובעודנו מנסים להבין ומעט לספוג את תרבות הרחוב ההודית הסואנת עם ניסיונות כושלים ומביכים להבין מה קורה בעיניים מערביות צמאות ומבולבלות, החל לרדת גשם מונסון מהיר וחזק וכל הקבוצה המערבית עם המצלמות וכל השכלולים החלה לנוס לכיוון מחסה תוך צעקות (למה לצעוק מה קרה?). אני שנשארתי במאסף ותוך כדי הליכה קלטתי תמונה שמלווה אותי עד היום- זוג הורים הודים וילדם, חסרי כל ודרי רחוב, ישבו להם בפינה של הרחוב שעונים כנגד חומת הבטון מאחוריהם ואוחזים בידם עלה ענקי (נדמה לי של בננה) כמחסה מהגשם ומדברים וצוחקים בניהם.
    פתאם כל כך היה ברור לי כמה כל סיטואציה בחיינו היא גם פרספקטיבה של ההסתכלות והתבניתיות של חיינו.
    בסירטון כמו במקומות אחרים שפגשתי במזרח, כל כך יפה לראות את המחשבה על האחר. זה מרגיש כאילו יש משהו גנטי במקומות העניים, צפופי האוכלוסין ולרוב גם דלים (בעיניים מערביות) ולמרות זאת מורגש כמה האדם שם חושב על צרכי האחר וכמה מחשבה כזו מאפשרת זרימה בצמתים, במקומות הומים ובחיים בכלל.
    אם נעשה copy של הסרטוןו – paste על צומת בישראל הרי שמיד היינו מוצאים את הצומת פקוקה, מלאת עצבים וגידופים ושום דבר לא היה זז למעט מערכת העצבים המזנקת מעלה של הנמצאים בה – זו תמונת מצב של אנשים המרוכזים בעצמם ובצורך המוזר לכבוש את מקומם, במקום – לחשוב ולו במעט גם על הצורך של האחר הנמצא בסביבתנו וכיצד מעשנו יהדהדו לאחר והוא יהדהדם הלאה בפשטות בנעימות ובמאמץ די קטן.
    חג שמח יקרה

  5. צודק.

    מצד שני, אנחנו עדים לעוד כמה תנועות: שיבה למקורות (ע"ע מתחזקים), רטרו, וינטאז', כך "שעוד לא אבדה תקוותינו", שבמסגרת השינויים קדימה אחורה ולצדדים תחזינו עינינו בשיבת השיקשוק והיינו כחולמים .

    אז עוד לא אבדה תקוותינו- אמנם לא בת שנות 2000- אלא בת שנות ה-אלפיים.

  6. המחרבים אפילו לא ניסו לעשות סדר חדש – סתם הרסו את אחד הדברים היפים ביותר של פרדס חנה (אם לא היפה ביותר). רוע וצרות עין כאלה – ואנחנו חשבנו שבפרדס חנה אין את זה. שום סדר אחר – מקום אחר – לא יחזיר את מה שהשיקשוק היה וזה כל כך חבל !!!!

  7. לו יקרה שלנו ,אם ניזכרנה יחדיו ,בארועי השיקשוק -על האנרכיה המוחלטת שלו ועל הסדר המופתי שבו התנהל , נבין , שלא צריך לנסוע להנוי ולהעמיד שם מצלמות בשביל להגיע לתובנות הנאצלות של המדען המכובד. כולנו הבנו הרגשנו ידענו שמתקיים שם סדר פנימי אמיתי וטהור.. עד שבאו המחרבים וניסו לחייב סדר אחר…וההמשך ידוע.

כתיבת תגובה

Close