כללי

מחשבות על תורה, יין ויום הכיפורים

[מאת: יותם יזרעאלי]

באחד המפגשים הראשונים של מפגשי הלימוד של פרשת השבוע במושבה, העליתי בפני הקבוצה את השאלה "מהם התנאים הנכונים ללימוד תורה?" דיברנו על כך שהתורה בין היתר משולה ליין, ומתוך הדימוי הזה ביקשתי מהקבוצה לחשוב מהן המשמעויות של הדימוי הזה. הדימוי הזה מעלה מיד כמה תובנות מטאפוריות בסיסיות. ראשית כל היא טעימה, היא משמחת לבב אנוש, היא עשירה, היא משכרת (איכות השכרון ותוצאותיו, כמו בכל מקרה של צריכה אלכוהולית, תלויים בלומד) והיא גם קדושה ובעלת זיקה ל"אל(ה)ים". כמו-כן, יין בגימטריה זה 70, כמספר הפנים לתורה.

אפשר גם לומר שהתורה משתבחת עם השנים, כמו היין, אבל במקרה הזה ידייק מי שיסייג ויאמר שיש לה את האפשרות להשתבח עם השנים בהינתן התנאים הנכונים לכך. גם היין, איננו משתבח סתם כך, אלא רק בהינתן תנאים שמאפשרים זאת. באותה המידה, בהינתן תנאים בלתי מתאימים, היין – והתורה – גם יכולים להתקלקל. על-כן שאלתי, מהם אותם תנאים, שבעטים התורה אכן יכולה להשתבח, ולא להתקלקל. כיצד יש ללמוד אותה נכון? כיצד יש לשנן אותה נכון? כיצד יש ליישם אותה נכון? כיצד יש למזוג אותה, לצנן אותה, להפשיר אותה, להשכיב או להעמיד אותה, לפתוח אותה, להריח אותה, ללגום אותה נכון?

אין לי על כך תשובה ברורה, וזו שאלה פתוחה גם עבור מי שקורא את הפוסט הזה. אבל אני חושב שהכיוון להבנת התנאים הנכונים כרוך בהבנה הבסיסית שהתורה חיה. כמו היין, התורה היא אורגניזם חי. אני כמובן לא מדבר על אורגניזם ביולוגי, אבל אני כן מדבר על יישות שחכמינו העתיקים אומרים לנו עליה שהיא דומה לאורגניזם ביולוגי בעקרונותיה. אני גם לא מדבר על הספר עצמו במימד הפיסי שלו (על אף שבהיבט מסוים גם ספר תורה המגולל בקלף הוא גוף חי), אלא על "התורה", שבמובנים מסויימים היא סך החכמה שנגלית אלינו בחסד מתוך האין.

אפשר גם להבין את העקרון הזה מן הכיוון הנגדי. אילו היה אפשר ללכוד את הרגע שבו יין משתבח, לעשות סטופ או פריז בתוך הדינאמיות של החיים ולהצביע על "ההשתבחות", אפשר היה לומר שזה רגע של התגלות. היין צמח. לפני אותו הרגע הוא היה בעל נפח אחד, בעל גוף מסוים, והנה הוא פתאום בעל נפח וגוף אחרים. הופ. השתבח. התגלה בו משהו מתוך עצמו שלא היה גלוי בפניו ובפנינו קודם לכן. נשימה מתנשמת דרכו, באמצעותו, ועל הדרך מצמיחה ומשבחת אותו. את הנשימה הזו לא ניתן לתפוס, לא ניתן לנקוב בה, אבל אפשר להקשיב לה, ובמידה מסוימת אפשר אולי להגיד ש"התורה" היא סך הרשמים שנגלים אלינו, בחסד, ברגעים של הקשבה.

בשבועות האחרונים אנחנו זוכים לשבת יחדיו וללמוד את הפרשות, וישנם רגעים שבהם פתאום צצה תובנה, פתאום, דרך הלימוד המשותף, משהו מתגלה שלא היה גלוי לפני כן. מישהי או מישהו פתאום מבינים משהו, על עצמם, על ילדיהם, על הזוגיות שלהם, על התפיסות הפוליטיות שלהם, ורגעים כאלה הם רגעים שבהם "היין צומח", שבהם התורה משתבחת. באחד ממזמורי התהלים אנחנו שרים "תּוֹרַת ה' תְּמִימָה, מְשִׁיבַת נָפֶשׁ; עֵדוּת ה' נֶאֱמָנָה, מַחְכִּימַת פֶּתִי". רגעים אלה של גילוי, הם רגעים שתלוים בהקשבה, והם דורשים ניקיון ותמימות, ויש משהו ברגע התובנה שהוא משיב נפש ומחכים אותנו ואת הלומדים איתנו. אולי כל רגע של תובנה וגילוי, כל פריצת דרך שכזו (מדעית, יצירתית, טיפולית וכדומה) הם רגעים של השתבחות תורה.

ביום ראשון האחרון התכנסנו ללימוד השבועי שלנו, אלא שבמקום פרשה שבועית למדנו את ספר יונה, שאותו קוראים בבית הכנסת בתפילת יום כיפור. אחרי שלמדנו קצת רקע היסטורי וספרותי על הספר, על המקומות המוזכרים בו (נינוה, תרשיש, יפו) ועל הסיבות שקוראים בו ביום כיפור, נכנסנו קצת אל עומק הדברים, למדנו אותו.

דיברנו על אישיותו של יונה, וניסינו להבין מה המניעים הפנימיים שמניעים אותו לברוח מהנבואה, ולקבול על רחמנותו ונכונותו של בורא עולם לסלוח לחוטאים, לנשוא את עוונם ולקבל את תשובתם. דיברנו על המצב הזה של להיות בתוך בטן של דג ענק (לוויתן?), על המקומות בחיים שלנו, וגם עשרת הימים הנוראיים הם קצת כאלה, שאנחנו במרחב לא מבורר של בין חיים ומוות, נישאים בתוך קפסולה ומחכים לראות מה יוליד יום. דיברנו על השאלה של רב החובל ליונה שישן בירכתי הספינה, "מה לך נרדם, קום קרא לאלוהיך!", ועל הקשר המטאפורי שיש לשאלה הזו לכל תהליך של תשובה. ושאלנו האם תשובה היא מושג דתי, הלכתי, או שהאם עשרת ימי התשובה, ובכלל "עשיית תשובה" היא פעולה שרלוונטית עבור כל אדם באשר הוא אדם.

כשהכנתי את השיעור, רציתי שזו תהיה השאלה שאיתה נצא לקראת השבוע. מה זה בעצם תשובה? מי שב? לאן? איך? האם תשובה זה דבר שכרוך בקבלת תרי"ג מצוות, או האם התפיסה הזו עשויה להוביל אותנו בלי שנשים לב למצב של שינה? איך אנחנו מבינים את קריאתו של רב החובל כאילו היא מופנית אלינו? איך בעצם אדם "קורא לאלוהיו"? ואז הגיע רגע שבו היין השתבח.

נזכרתי במשפט יפה של הרב קוק שאמר פעם, "יש בן חורין שרוחו רוח של עבד, ויש עבד שרוחו מלאה חירות. הנאמן לעצמיותו – בן חורין הוא, ומי שכל חייו הם רק במה שטוב ויפה בעיני אחרים – הוא עבד" (לא זוכר מאיפה זה לקוח, בויקיפדיה אומרים שזה מתוך סידור התפילה בעריכתו, עולת ראי"ה). בדרך כלל זה משפט שנוהגים לצטט בפסח, בחג החירות, כשמדברים על המיצרים הפנימיים שלנו ועל ההשתחררות מן השעבוד הקיומי שאנחנו שרויים בו בלי משים. אבל הוא מאוד מתאים גם עבור ראש השנה ויום כיפור, ימים של תשובה וחשבון נפש. ובמובן מסוים, יש קשר עמוק בין שני המועדים הללו.

ניסן ותשרי הם שני החודשים שמציינים את ראשית המחזור השנתי. תשרי בתנ"ך מוזכר כחודש השביעי ולא הראשון, מכיוון שבימים ההם ראשית השנה היתה בניסן, באביב. האמת היא שישנם ארבעה ראשי שנה (על פי מסכת ראש-השנה), והשניים הנוספים הם בט"ו בשבט ובאלול, אבל שני המחזורים העיקריים מבחינת השנתון הקלנדרי (לעומת שנת מיסוי, או שנה אקדמית כמו שיש לנו היום), הם אלה שמתחילים בתשרי ובניסן.

כאשר השנה מתחילה בתשרי זו שנה שמתייחסת לבריאת העולם ובריאת האדם. כאשר השנה מתחילה בניסן זו שנה שמתייחסת ללידתו ותחילת קורותיו של עם ישראל. בשני המועדים הללו, יש שני יסודות עיקריים שמכוננים את ההתחלה: שיבה וחירות.

בפסח, כשיוצאים ממצריים, למעשה אנחנו יוצאים למסע שיבה בחזרה אל הארץ המובטחת, וכתוצאה ישירה מן השיבה הזו אנחנו יוצאים לחירות (כמובן שישנם סייגים אבל זה הרעיון בגדול). גם בראש השנה ויום הכיפורים, אנחנו יוצאים למסע, שתחילתו בתשובה, ושאם התשובה הזו נעשית נכון היא מובילה אותנו למצב של חירות. והחירות היא לא התכלית, היא האמצעי לחיים נכונים שבהם אנחנו יכולים לכבד ולשרת את סביבתנו.

כל-כך הרבה מדברים על ימים של חשבון נפש, על סליחות, על מחילות. ואני חושב שזה דבר מאוד עמוק ומאוד משמעותי שנדע לבקש סליחה מאחרים, ומעצמנו וכפרה מאלוהינו. אבל בבסיסו של הדבר, חשבון הנפש כשמו כן הוא: זהו החשבון, החישוב, ההערכה של הנפש שלנו, ביחס לאופן שבו היא נבראה, ביחס לאמת של עצמיותנו, כדברי הרב קוק. התשובה, יש לה היבטים סוציולוגיים והלכתיים רבים. אבל לפניהם, היא השיבה אל מה שאנחנו עשויים ממנו, זו השיבה אל המצב שבעטיו הוכנסנו לעולם, זו השיבה אל "הארץ שהובטחה לנו", ולכל אחד ואחד יש ארץ משלו. ביותר ממובן אחד, כשאדם עושה תשובה כזו, הוא חוזר אל הארץ המובטחת שלו (ובאמת מיד אחרי יום הכיפורים חוגגים את סוכות ואת שמיני עצרת, שמסמלים את הנדידה במדבר ואת הכניסה אל הארץ). זהו איננו מרחב ששייך לו, אלא מרחב שניתן לו כאמצעי למימוש חוק עצמיותו.

כדרכן של מחשבות, אפשר לרוץ איתן עוד, אבל צריך גם לרוץ לסידורים והכנות לחג. מאחל לנו שנה של תשובה יומיומית, של חירות, של התנחלות בארצנו (איש איש וארצו) ושל שמחת לבב אנוש. צום קל וגמר חתימה טובה.

יותם יזרעאלי

[האיור: יונה בבטן הדג, ליעקב טורגוד. מצאנו כאן, עם קובץ קולי של הסיפור מעובד לילדים ע"י שהם סמיט]

הראה עוד

2 thoughts on “מחשבות על תורה, יין ויום הכיפורים”

  1. יפה דיברת.

    גם אני התעמקתי במהלך החג בספר יונה. בעוונותי לא ידעתי שהוא הספר שנקרא בתפילת "מנחה" ביום כיפור, שכן אני מגיע לנעילה בדרך כלל. אבל כאמור, "מכל מלמדי השכלתי" , ומביקורה של מוריה בערב החג, נחשפתי גם לעובדה הזו. התורה, כמו כל טקסט אחר, היא אכן דינאמית. וארון הספרים היהודי, הוא עולם בלתי נדלה של חוכמה. למי שאוהב ללמוד, דומה העולם לאוקיינוס בין גלקטי. זה לא נגמר לעולם וכל קישור מוביל לקישור אחר. מהקיקיון של יונה (המקור של הביטוי קיקיוני- בן חלוף), והתמרדותו של יונה כנגד אורך האפיים של ה', הגעתי לגדעון וליפתח, האחד ארך אפיים והשני פועל בחרי אף, ומשם כמובו לעוללות אפרים ובציר אליעזר. ושוב איזכור ליין. תקצר היריעה ואף תרחב. הרשות נתונה. בסופו של דבר, לא ניתן לברוח מהחיפוש והתשובה. כי אחרת זה דוקר ומכאיב. זו דרכו של עולם, זו דרכה של תורה. כל תורה. שבוע טוב.

    1. תודה רבה אייל, שמח שהדברים פגשו אנשים טובים באמצע הדרך.
      נשמח שתצטרף ללימוד השבועי שלנו, שנוכל להרוויח אותך גם בבציר השבועי :).
      ימי א ב21:00, הבוטנים 33 , אצל יאיר וענבל

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

שווה לראות גם

Close
Close