כבר כמה זמן אני רוצה להוסיף לרשימת הנושאים של מושבה חופשית נושא חדש: נשים. והנה נתקלתי במאמר הזה של איריס יוטבת במעריב ניו אייג', ואני שמחה לחנוך איתו את הנושא החדש-עתיק-מעגלי-מחזורי-פורה הזה. נשים. כמה מתבקש!
מאת: איריס יוטבת
הסופרת הצ'יליאנית מרסלה סראנו כותבת ברומן המצוין שלה "אנחנו שאוהבות כל כך": "מריה הפנתה תפילה אחת לגברת וולף. הו, וירג'יניה, היכן שלא תהיי, בגן עדן או בגיהינום, או באוקיינוס הקרח, אם שם החלטת להישאר, הקשיבי לתפילת התודה שלי! רבים הדברים שאנו חבות לך, אך יותר מכל: חדר משלנו".
הסופרת וירג'יניה וולף היתה הראשונה שטבעה את המונח חדר משלך, שהפך למותג נשי אסרטיבי – לכל אישה מגיע חדר משלה. זכיתי להכיר את שמחה יום טוב ז"ל, גבר מדהים שהיה אדריכל פמיניסטי, והוא הסביר לי פעם: "לכל אישה צריך שיהיה חדר משלה. אבל יותר מזה. לחדר צריך להיות מפתח, הנמצא בידיה בלבד. יש לה זכות להיכנס לחדרה ללא הסבר, תירוץ או רגשות אשם, לנעול את הדלת, להיות בו ככל שתרצה ללא הפרעה. וכאשר תחליט האישה לצאת, הגבר המחכה ומצפה לה יקבל אותה כמו מתנה שאיננה מובנת מאליה".
מה מסתתר מאחורי רעיון החדר משלך? מן הסתם תסכימי איתי שבדרך כלל נוכחותך בבית ובמשפחה היא מובנת מאליה והזמן שאת מקדישה לניהול משק הבית ולטיפול בצרכי כולם הוא בלתי נראה לעין. על עשרות העבודות השקופות הנעשות על ידייך באופן יומיומי אינך מקבלת כל תמורה, תודה או כבוד מיוחד. גם אם תנוחי בסלון ותקראי ספר, ירגישו בני הבית שהם יכולים להטריד אותך בכל עניין, ושאת מיד תתגייסי. האין זאת? אם תפרשי לחדר השינה המשותף שלכם, כדי לקחת פסק זמן לעצמך, גם לשם בן זוגך יוכל להיכנס מתי שיחפוץ – הרי החדר גם שלו. חדר השינה המשותף שלכם איננו מבטא את האישיות הנשית
שלך. הוא מבטא – בריהוט, בצבעים, באביזרים, באווירה, באנרגיה – את היחד של שניכם.
בגיל ההתבגרות יתכן שהיה לך חדר משלך, ואפילו עם מפתח. את קישטת אותו, ביטאת בו את אישיותך המיוחדת, עשית ניסיונות עם עצמך, בדקת את גבולותייך, ויכולת לנשום עמוק, לנוח, להרגיש בבית עם עצמך. אז זה היה לגיטימי לנעול את דלתך, ואסור היה להפריע. ברגע שהקמת משפחה, נעלמה פרטיותך לחלוטין. הכול משותף: חדר שינה, אמבטיה, שירותים. האם גם את, כמו רבות מאיתנו, מתענגת במיוחד על השעות המעטות שבהן את נשארת לבד בבית – בלי בעל, בלי ילדים – ואת יכולה לדבר אל עצמך בקול רם, לרקוד, לבהות ולחשוב רק על עצמך?
אני מאמינה שכל אישה (וכל אדם לצורך זה) זקוקה למרחב ולזמן פרטי משלה, שבו היא יכולה להיות עם עצמה לבד, לעשות מה שבא לה בלי להתחשב ברצון השונה של האחרים, לזרום עם הזמן שמקבל קצב שונה, להרהר, להיזכר, לפנטז. אני מאמינה שאם לא ניקח זמן-מרחב כזה לעצמנו מדי פעם, נטבע במצולות החיים הלוחצים והמהירים, ניסחף ברצוננו להשביע את רצון כולם ובריאותנו הגופנית והנפשית תיפגע. נשלם על כך מחיר יקר. מתי לקחת לעצמך רגע כזה בזמן האחרון?
בעיני, אחת הטעויות הגדולות של תכנון בית היא שימת דגש על מרחב גדול של סלון אירוח, וצמצום המרחב האישי של כל אחד במשפחה. אני רואה בתים כה רבים שאזור האירוח שלהם תופס מחצית משטח הבית, וחדרי ה"שינה" זעירים ממש. האם הזמן הפרטי, כולל השינה, אינו חשוב? האם מה שחשוב זה מה שהאורחים רואים?
נחזור אלייך. רוב הנשים ששוחחתי איתן על הנושא לאורך השנים הסכימו לרעיון שרצוי שיהיה להן חדר משלהן, פרטי, שבו הן יכולות להיות וגם לישון לבד לעתים, מבלי שהדבר נחשב לבגידה ברעיון הנישואין ולסכנת גירושין חס וחלילה.
אומרת מרסלה סראנו מפי אחת מגיבורות ספרה: "מיטה משלי היא שאיפה מינימאלית! לפחות שמונה שעות ביום הגוף שלי במגע איתה, זה הדבר שאיתו אני באה במגע יותר מכל דבר אחר. איך לא אוכל לומר לפחות – המקום הזה, המלבן התמים הזה, הוא שלי? מיטה אינה יכולה להיות של שני אנשים. אפשר לחלוק בה לפעמים, רצוי בחורף. אך הכבוד המינימאלי שיכול להיות לאדם הוא שיהיה בעליה של מיטתו. שלא לדבר על מיטה שחולקים בה לאחר ריב…".
ואני אוסיף – חדר משלך הוא שאיפה מינימלית.
לדעתי, כאשר יש לאישה חדר שלה, נעלמים מועקות ולחצים רבים של התקשורת הזוגית.
ראי, כאשר אנו מתאהבים, הנשמות והגופים משתוקקים להתאחד. ואז זה קורה – ואנחנו ביחד. כל הזמן. זה מה שרוצים בהתחלה, נכון? ואז בוחרים לחיות בבית משותף, ועל פי המקובל בחברה נכנסים לישון מאותו הרגע ביחד באותו חדר לכל החיים. אם מישהו מבני הזוג מרגיש שהוא רוצה קצת זמן לעצמו – זה נחשב לא בסדר, פגיעה בזוגיות, אגואיסטיות. שני הגופים נמצאים שעות רבות מאוד ביחד – שינה משותפת במיטה די צרה בדרך כלל (משום שהחדר זעיר כמו שאמרנו), אולי אף שמיכה משותפת. די מהר הנשמות מתחילות לחוש מחנק. נשמה היא יצור חופשי. היא זקוקה למרחב להפליג, לעוף, לשוט למקומות רחוקים, להתרחב. איך אפשר לעשות זאת כאשר מישהו נושם כה קרוב אליך, מתנועע ואפילו נוחר? וכאשר הנשמה חשה מחנק, היא פועלת מבפנים החוצה – את (או הוא) עלולים לחוש צורך להתרחק, לשתוק, להסתגר, לצעוק, לברוח, לנסוע, להיות לבד. התנהגות כזו מאוד משפיעה על אווירת הזוגיות, יוצרת תגובות נגד, ודי מהר הזוג צריך ללכת לטיפול.
במקרים רבים של עבודה עם זוגות מצאנו יחד שהפתרון הרדיקלי והמבהיל בתחילה של שני חדרי שינה החזיר במהרה את השלווה והאהבה לגינת הזוגיות. יתכן שאת, הקוראת, אומרת – לא! אצלנו זה לא כך, אני אוהבת לישון עם בן זוגי בחיבוק, זה עושה לי טוב לכל היום, זה נותן לי כוח ובטחון, ומתאים לי להמשיך כך. מצוין. במקרה כזה בדקי עם עצמך האם רעיון 'החדר משלך' כמקום שבו את לוקחת פסק זמן לעצמך קוסם לך, ומצאי פתרון לוואריאציה המתאימה לך ביותר.
חדרי הפרטי השתנה לאורך חיי. לפעמים הוא היה מלא יותר בתמונות, בדים צבעוניים, פסלים ואמירות חיוביות. לעיתים היה ריק ולבן יותר. ברוב ימי חיי השתדלתי לשמור על זכותי לחדר משלי, גם כאשר חדר השינה היה משותף. כיום בן זוגי ואני ישנים בחדרים נפרדים, ונפגשים למעשה האהבה מתוך בחירה.
נסי להיזכר איך נראה חדרך לפני שנים, בגיל ההתבגרות, כשהיית תלמידה? מה היה חשוב לך שיהיה בו? פנטזי ותני לדמיונך לעוף – לו הכל היה אפשרי כעת, איך היה חדרך הפרטי נראה היום? מה יאפשר לך להרגיש אמיתית וקרובה לעצמך?
בחדר הפרטי שלך את יכולה לתת ביטוי לילדה, לנערה, לאשת הפרא, למכשפת החכמה שאת. זהו חדר ייצוגי כלפי עצמך ואליו את מזמינה רק אורחים מאוד רצויים שאוהבים ומקבלים אותך כמו שאת. זהו חדר שמותר להשאיר אותו מבולגן, אם זה מה שמתאים לך באותו הזמן. זהו חדר שאת יכולה לשנות אותו לפי גחמות של רגע, בלי לבקש רשות מאף אחד. זהו החדר שבו את חולמת את עצמך מחדש בכל לילה, רוקמת את תכניותייך האותנטיות, מבטאת את רגשותייך הכמוסים, מחביאה את סודותייך.
תומאס מור מספר בספרו הנפלא "לעומק הנשמה" (כל ספריו מומלצים בחום!) על יונג אשר בנה לעצמו מגדל כמקום מקלט: "בסופו של דבר, הפך המגדל לחלל מקודש, למקום לעבודת הנשמה שלו, שם יכול היה לצייר על הקירות, לכתוב את חלומותיו, לחשוב את מחשבותיו, ליהנות מזיכרונותיו, ולתעד את חזונותיו… מגדלו של יונג היה מקדש אישי לחייו הרוחניים. כל אחד מאיתנו יכול ללכת בעקבותיו ולהקדיש חדר, או אפילו פינה בלבד, לעבודת הנשמה… מגדלו של יונג עזר לו ליצור חלל מסוים בו יכול היה לחוש בצורה מוחשית את זמן חייו הנמתח אל העבר ובאופן נבואי אל העתיד. מגדלו היה עבודה מוחשית של דמיון, שהעניקה לו דרך יציאה מהתרבות המודרנית… זוהי טכנולוגיה יעילה של הנשמה". (לעומק הנשמה, עמ 188)
שיעור אישי:
בהנחה שהכול אפשרי – בראי לך כעת את חדרך הפרטי. תוך כדי היצירה – בכתיבה, ציור, דמיון – שימי לב לקולות העולים בתוכך. התנגדויות, אמירות של מישהו אחר, זיכרונות ילדות, רגשות שונים כמו שמחה, פחד, אשמה. כתבי את הכול ביומנך. בני את החדר שלך במשך שבוע – כל יום הוסיפי משהו, ותרי על משהו, עד שתרגישי שהוא מושלם.
במקרה שהדבר אפשרי – תרגמי את חזונך למעשה בביתך. יתכן שיידרשו שיחות הבהרה עם בן זוגך וילדייך – הקדישי לכך זמן. במקרה שכעת אין אפשרות לסידור כזה בביתך, הקטיני את החדר לגודל של פינה, חצי מרפסת, ואפילו קיר אחד, ושימי במקום זה את החפצים המבטאים את תחושת הפרטיות שלך. תוכלי להסתיר את המקום בווילון שיופשל רק כרצונך. יתכן שתמצאי לנכון לסדר מקום כזה בגינת ביתך, במחסן, מתחת לעץ.
נדמה לי שכשאת רוצה מאד משהו – הוא מתקיים, הלוא כן?
***
איריס יוטבת היא מרצה, מורה ומטפלת בנושאי מודעות, נשיות, מיניות וריפוי קולי. המאמר לקוח מתוך ספר חדש שייצא לאור בקרוב. לאתר של איריס יוטבת.
י מרגישה חייבת להזהיר אחרים מפני מה שאני עברתי.
לפני כשנה הכרתי בחור מדהים יפה תואר גבוה חכם פשוט חלומה של כל עלמה צעירה , הכרנו באחד הסדנאות בדרום הארץ ששם גם היה ביתי הזמנתי אותו לביתי ומהר מאוד התאהבנו ואני הזמנתי אותו להתגורר בביתי כיוון שהוא סיפר שהוא מסתובב כבר 10 שנים ללא עבודה ובית עקב מחלתו סכזופרן פרנויד הוא הוסיף ואמר שכל הפסיכולוגים מדברים שטויות והוא בסדר גמור , כיוון שלא ידעתי מה זה אומר בגלל שלעולם לא יצא לי לדבר על מחלב זו או לפגוש אנשים שידעתי שהם חולים בזה לא ממש יחסתי לזה חשיבות וחשבתי שיהיה בסדר והוא יבריא עם הזמן כאן אני מקצרת ורושמת לך שמה שעברתי איתו במשך שנה שלמה היה סיוט מתמשך של אלימות מילולית ופיזית קשה הוא היה שומע קולות בראשו מאשים אותי בדברים שלא עשיתי ניתק אותי מחבריי ומסביבתי שבר וניפץ דברים ורהיטים בביתי והיה מעשן סמים מסוג מריחואנה וחשיש במשך כל היום, הוא לא היה מטופל בשום טיפול בטח לא תרופתי, כשלושה חודשים לאחר ההכרות בינינו נכנסתי להריון קשה ומסובך שניגמר לאחר 7 חודשים של מתח ופחד מתמיד מפני ההתקפות הבלתי צפויות שלו. לפני חודשיים הוא לקח את חפציו ועזב את הבית לאחר מריבה ואלימות קשה כלפיי, נכון להיום ברחתי ממש ברחתי מביתי בדרום והיום אני חיה בצפון אצל חברה שהיתה נוכחת לאלימות שלו והוא חי בפרדס חנה כרכור (לכן אני פונה אליך) הגשתי תלונה במשטרה על האללימות כלפיי וגם כי חשבתי שהוא יעבור איזה שהוא הסתכלות פסיכיאטרית ולא!!! משטרת ישראל כניראה לא הבינה כמה האיש הזה מסוכן ושיחררו אותו בערבות והוא מסתובב לו בעיירכם חופשי ומחפש לו את הטרף הבא, אני חייבת לרשום שבעקבות התלונה הוא הגיש כלפיי צו מניעה כיוון שהוא טוען שהתקשרתי אליו הרבה והטרדתי אותו???.. בדיוק כמו שהוא טען שאני סוכנת מוסד ושאני מנסה לגייס אותו ואני מתכוונת לפגוע בו??? הם לא מבינים שזה תוצאה של המחלה שבנתיים קראתי עליה בלי סוף באינטרנט ובכל ספר אפשרי.
אני פונה אליך בשאלות ובבקשה לדעת מה אפשר לעשות כדי למנוע ממנו להמשיך את זממו ולהפסיק לפגוע אולי בבאה אחרי או באנשים אחרים . שוב הוא אדם מרשים אשר משאיר חותם עם כל מי שמדבר איתו , הוא מאובחן ע"י 5 פסיכיאטרים שאיבחנו אותו ככזה ומקבל קצבת נכות מביטוח לאומי ובעל תעודת נכות100 אחוז תיפקודי
מה עלי לעשות? מהמשטרה לא קיבלתי תשובות רק שהעיניין בחקירה וזה לוקח הרבה זמן -מה מחכים שאסון יקרה?
כתבתי את הכתובת מייל שלי (הובטח שם שאף אחד לא יראה ואני מקווה שכך יהיה) אשמח לדעת אם יש לך דרך לעזור לי ואני לכם כי הוא נימצא באיזורכם ומישהו יכול להפגע, אין לי בעיה לתת פרטים מלאים אם תשאיר לי טלפון להתקשרות
תודה מראש
מתחברת מאוד..הכתבה הזכירה לי שיש לי חדר משלי ולגטימציה שיהיה לי אותו.לפעמים אנחנו מרגישות שאת כל זמננו אפשר לחלק עד שמגיע הרגע שבו את אומרת : צריכה לבד…רגעים, שעות…ולא תמיד נוח לי אם זה. אז מה זה אומר? שאני לא אוהבת את בן-זוגי?לא!זה אומר שבגלל שהנטייה הטבעית שלנו להכיל ולזרום כמו המים, ולהתאים את עצמנו, את עצמי,לרצות, אני לפעמים שוכחת את רצונותיי הפנימיים. ופה בדיוק עולים התסכולים והכעסים . הבנתי השבוע, אחרי הכתבה, שהחוכמה היא לאפשר זמן לעצמי, לשקט, לפני שהרגש מציף או שהמיכל מתמלא ואין לך מקום לאהובך..וזה רעיון מעולה שהלוואי ויתאפשר לי גם אחרי חתונה וילדים.תודה רבה.
מאד מסכימה. נראה לי שבגיל מסויים זה בא כמעט בטבעיות כבר.אבל באמהות וזוגיות יותר צעירה זה פחות מובן מאליו ויש מקום לתובנה הכרה ודיבור על זה בכל הרמות והמדיומים.
אני משערת שהצורך משתנה מתקופה לתקופה בחיינו הנשים.
כרגע מאד התחברתי לרעיון של קיר פרטי משלי, או פינה משלי בבית, בה אוכל לשים כל מה שאחפוץ כדי לעזור לי להתחבר, להרגע, להזכר…
צריכה לברר איך עושים את זה.
תודה איריס ורונית!
נראה לי שיש כאן בלבול בין העוול שוירג'יניה וולף דיברה עליו לבין הצורך הלגיטימי של האישה, שלא לדבר על כל אדם, בפרטיות.
וולף הצביעה על המרחב הפיזי הביתי המקפח כסיבה וכמטאפורה למצבה של האישה, זאת בהשוואה ובניגוד למצבו של הגבר. בדברים שכאן אין כל ממד השוואתי וממילא לא מדובר על קיפוח.
כל כך נכון וחכם.