השימושון

מיכל בן טובים

יש לה קול שקט. בעצם יותר אסוף מאשר שקט. רגוע וברור, קול של אחת שיודעת מה שהיא מדברת. ויש לה את היכולת המדהימה לחזור לחוט המחשבה המקורי, גם אחרי שאני פורעת אותו בקפיצות אסוציאטיביות כל הזמן. זה כאילו שהחשיבה שלה אסופה באיכות יוגית. בדיוק מה שהיא צריכה במקצוע שלה: מרפאה בעיסוק ומתמחה בטיפול קוגנטיבי-התפתחותי בלקויות למידה בכל הגילאים.
מיכל בן טובים. שם נדיב ומכיל. מעניין איזה שיר-נשמה היתה הגר רוקמת בשבילה..

מיכל

מיכל גרה בעין עירון בבית מאמם, האחרון ברחוב צדדי שגובל בשטח פתוח, חלום אמיתי שהתגשם. היא עברה לשם לפני שנתיים, בגיל 34, ממציאות תל אביבית נוצצת: "גרתי ועבדתי שם עשר שנים. הגשמתי את חלום חיי שתהיה לי קליניקה ועוד בעיר הגדולה והייתי נורא אומללה ולקח לי זמן להבין שזה לא מה שאני רוצה. והיתה לי דירה גדולה וחדשה ויפה שעולה מלא כסף ופשוט הרגשתי רע מקצועית ואישית. היה לי גדול מידי, מפואר מידי, לא מה שאני, וגם הייתי כפופה לתכתיבים של קופות החולים שבאות מראיה של "אנחנו יכולים לעזור, לדבר עם המורה והסביבה, אבל לא לרפא". וזה מאוד לא נכון. למשל, ילד היפראקטיבי אפשר ממש לרפא. כשאומרים לרפא הכונה היא להבין מה הופך אותו להיפראקטיבי ואז לשנות ולרפא. הרגשתי שלהישאר שם יהיה לעשות שקר, גם בנפשי וגם עם המקצוע, אז החלטתי לעשות את הצעד האמיץ בתור רווקה ולעבור לכפר ולחפש את המקום שלי. ובאתי, והדברים הסתדרו להם. גם מצאתי את הדירה הזאת אני מרגישה שאני ממש חיה בה. פינטזתי בית אחרון במושב.. וקיבלתי. זה היה לשנות הכל". (והיא גם מצאה אהבה די מהר. האיש, שעובד מהבית, נמצא בחדר העבודה כשאנחנו משוחחות, ויצוץ בהמשך).

כמו שקורה בדרך כלל כשבנאדם נוחת במקום הנכון, הדלתות נפתחות מייד. עוד לפני שמיכל עברה לעין עירון היא מצאה את מאיה בן עזרא, קלינאית תקשורת מכפר פינס שחיפשה מרפאה בעיסוק לקליניקה שלה: "מאיה היא קלינאית תקשורת בחסד, יש לה יכולת מדהימה לנהל טיפול, לפגוש את הילד וההורים ולעשות את מה שהכי מתאים להם כדי להוציא את הכי טוב. לא שבלונות. עובדת מקסים והיא גם אגב מוזיקאית". למאיה היה מבנה ולמיכל ציוד, והן חברו ופתחו את "אבני דרך" – מרכז לטיפול רב תחומי בילד ובמשפחה.

איזה בעיות מגיעות אלייך?
"אני עובדת עם ילדים מגיל 4 עד גיל תיכון. אצל הקטנים – סירבול, היפראקטיביות ("היום זה סלנג, לא מונח מקצועי" היא אומרת) כל ההתנהגויות ה"לא מתאימות" – ילד שלא משתלב בגן, מגושם (גם חברתית), לא מצליח לאחוז עיפרון. הרבה פעמים זה ילד שהאמא יודעת שמשהו לא בסדר איתו אבל לא יודעת מה. עם הגדולים יותר – מכתה ב' – לקויות למידה למיניהן. דיסלקציה, דיסגרפיה, דיסכלכוליה (חשבון) וגם הפרעות קשב וריכוז, או התנהגויות קשות ומרדניות. יכול להיות ילד שעד כתה ד' , ז', הכל היה בסדר בשבילו ופתאום בבת אחת הוא לא מסתדר עם הלימודים ולא מרגיש טוב עם עצמו. זה אולי כי יש לו לקות למידה והוא סחב עד עכשיו על אינטיליגנציה מאוד גבוהה שפיצתה על החסר".

כמתעניינת חופשיסטית בחוקים הקוסמיים של הביוגרפיה, משהו בי מתקומם נוכח הדיאגנוזה. אני משתפת את מיכל במה שידוע לי על גיל 9 ושואלת אותה אם מה שהמערכת מזהה כלקות למידה הוא לא פשוט נקודה מתבקשת, שבה הילד פתאום מזהה את השקר שבמערכת החינוך. היא לא נבהלת ואפילו מסתקרנת (יש לה רספקט לאנתרופוסופיה) וממשיכה להסביר לי בסבלנות:

"ילד בלי בעיות מצליח להעביר יכולת ממקום אחד למקום אחר. למשל, אני גרועה במתמטיקה וזה לא שינה לי בחיים, הצלחתי לעשות תואר. ילד ש"השמיכה שלו קצרה מידי" זה בעצם הילד שאני אוכל לעזור לו. ריפוי בעיסוק הוא מאוד תכל'סי – למשל סתם דוגמה – יכול להיות ילד שלא יודע לסנן מה חשוב ומה לא. ויש לו זיכרון מדהים והוא לומד בע"פ. המורה פותחת את המבחן שלו, מקבלת מה שהיא רוצה לקרוא, הילד מקבל 100. מגיע לכיתה ו', או ז', או יא' – פתאום מסות של חומר. אי אפשר ללמוד בע"פ. ואז מופיע משבר, כי עד עכשיו הוא סחב על זיכרון גבוה ועכשיו כללי המשחק השתנו. זה לא קל להיות ילד, יש איזון שברירי בין מה שאינטימי, רצון שמתפתח, לצד לחץ חברתי וחוסר יכולת לבחור. זו עבודה לכל החיים. והורים עושים את המקסימום כדי לתת לילדים, אבל במקרים מסויימים חסר להם ידע".

איך נראה טיפול כזה?
לספר לך מה אני באמת עושה בעבודה שלי? תכל'ס? אני משחקת עם ילדים! אנחנו משחקים, ועושים עבודות יצירה, משחק עם קוביות, פאזל, ציור, כאלה דברים.. לפעמים הילד מסכים לעשות איתי דברים שגם ההורה יכול, אבל עם ההורה הוא לא מסכים. ילד שבגיל 5 מתוסכל כי "כולם מציירים יותר יפה ממני" ועם הורה הוא לא יסכים כי יש עבודה שלמה של לנקות את התיסכולים ולחזק את הביטחון העצמי וללמד אותו לאט לאט, ואז הוא יסכים להמשיך לצייר גםבבית. לפעמים זאת כל העבודה.
הרבה פעמים זה לזהות את האופן שבו הילד רואה את העולם, ולבנות אצלו את היכולת להסתכל על העולם בצורה קצת יותר.. יעילה אולי. אני אתן לך דוגמה: אני מבקשת מילד להביא לי משהו שמונח במקום גבוה. ילד רגיל אולי היה עושה כמו בייבי הרמן ברוג'ר רביט, שם כסא על שולחן על מדף על עציץ כדי להגיע לעוגיות. אלי יכול להגיע ילד ולזרוק כדור, או לקפוץ כדי לנסות ולהביא. כל מיני פתרונות לא יעילים. הילד צריך לחשוב: טוב, זה גבוה, אני צריך להגביה את עצמי. הוא צריך להכיר את הגוף שלו ואת הפער בינו ובין הארון, להבין שיש בעיה ולמצוא פיתרון. זה מבני חשיבה נורא בסיסיים, הרבה לפני שמגיעה היצירתיות. פיאז'ה קרא לזה "אינטליגנציה סנסומוטורית" . יש הורים שחוששים "לגעת" בבעיה מתוך מחשבה שזה יהרוס את הדמיון של הילד. אבל אני לא נוגעת בדמיון אלא ביצירה. ביצירה אתה לוקח את הדמיון ומוציא אותו לפועל. לא משנה את היחודיות של הילד, אלא מאפשר לו להשתמש במה שיש לו.

הדוגמה הקלאסית זה ילד היפראקטיבי. עוד לא נכנס לחדר וכבר הכל הפוך! כי הוא בעצם נכנס, מפזר, ועובר הלאה למשהו אחר. אבל בעצם מה עובר עליו מבפנים? הוא רוצה לשחק, לעשות משהו, אבל לא יודע מה ואיך. טוב, אז שיחקתי בלגו, אדום וצהוב, ומה הלאה? בשלב הזה העבודה היא ללמד אותו את האפשרויות שיש בדברים. לעצור רגע, לחשוב, לעשות מלגו בית ולשחק עם הבית. וללמוד לשחק עושה משהו נורא חזק מבפנים. המשחק הוא מין מקום שנמצא בין הדמיון למציאות, שאפשר לאחסן בו חוויות רגשיות". (בהקשר הזה, תראו מאמר נפלא של שמיכל כתבה על משחקים).

אבל זה קורה מעצמו..
"כשזה קורה מעצמו אין בעיה.. את אותו ילד כו-לה לימדתי לשחק בלגו, אבל בינתיים הוא יודע לשחק בעצמו, ולהתמודד עם תיסכולים רגשיים, ותוך כדי שהוא משחק בלגו הוא לומד לפתור בעיות טכניות ואולי הוא מתחיל לפתח רצונות ושאיפות – אם אני משחק בלגו מכוניות, אולי אני אלמד לנהוג… ומצטרף חבר נוסף ומבקש ממנו ללמוד – ונהיית הערכה עצמית ואולי גם יחסים חברתיים. כולה הוא למד לשחק בלגו – דבר כל כך קטן – אבל זה יכול לשנות לו את החיים. וגם האמא פחות עצבנית, ויכולה בינתיים לשתות קפה, לשחק, להתפנות לאחים האחרים.. "

מה שמביא אותי לחשוב שהרבה פעמים לקות הלמידה היא תוצאה של בעיות בבית..?
"אבל לפעמים הבעיה היא כן של הילד לא רק בגלל האיזון המשפחתי שילד לוקח על עצמו. אני אוהבת את ההגדרה של ההומיאופטיה: "כל בעיה זה תוצאה של רגישות וחשיפה". אם אתה לא רגיש לא משנה כמה תיחשף. רגיש ולא נחשפת – אין בעיה. רגיש ונחשפת – בעיה. יכול להיות ילד עם בעיה וסביבה מקסימה וזה לא יעלה אף פעם. ילד פיזי למשפחה חרדית, או ילד רגיש שנולד למשפחה של אנשים לא רגישים, אז נוצר חוסר התאמה ולפעמים יש בעיה. זה נפוץ – המון ילדים מקבלים טיפולים, זה חלק מהמכות של העולם המודרני".

– בעיני זה קשור למערכת החינוך..
"ילדים שאין להם בעיות יסתדרו גם במערכת הנוקשה ויעברו את זה בסבבה. באמת המערכת היא איומה אבל אם אין בעיות לילד אז יהיה בסדר, לפעמים במחיר צלקות כאלה ואחרות, שגם הן שיעור לחיים. הייתי שמחה אם מערכת החינוך לא היתה ככה אבל ילדים שורדים אותה. אני את הילדים שלי לא אשלח אליה כמו שאני לא אתן להם ריטלין".

מה עם קצב התפתחות אישי לכל ילד? מי אמר שצריך לדעת לכתוב בגיל 6?
"מצד אחד לכל ילד יש את הזמן שלו, והקצב האישי חשוב, מצד שני אני חושבת שאפשר בצורה הזו לפספס הרבה בעיות, שיכולות להתפתח. בעצם הבחירה לכבד רק את הקצב האישי של הילד אנחנו כאילו עושים לו טוב, אבל עמוק בפנים הוא יודע שיש לו בעיה. אם עברנו גיל מסויים ולא נגענו בבעיה יהיה יותר קשה אח"כ לתקן. אותו ילד שסחב על זיכרון, והולך לדמוקרטי והכי סבבה כי הכל מותר לו, והוא אוהב תיאטרון וציור ויתפתח להיות אמן ואפילו אמן מוכשר מאוד – הוא לא באמת צריך לדעת להבדיל בין עיקר לטפל בחיים? הרי החיים זה לא רק מקצוע, זה גם לסדר את התקציב, מה אני אחליף קודם – את האוטו או ארשם לבריכה?

בנקודה הזו מצטרף אלינו דביר, המאזין האלמוני שמאחורי הפרגוד. הם מספרים לי איך הכירו (סיפור מצויין כמובן). דביר הוא שילוב של הרבה דברים. מצד אחד מוזיקאי, מצד שני מתרגם, ובשעות הפנאי טייס חובב.
דביר: "כשהייתי ביסודי ישבנו בהפסקה כמה ילדים, כבר הייתי גיק קצת יורם ואני זוכר את זה, ישבנו ודיברנו מה יהיה כשנהיה גדולים, והם ליגלגו עלי שאם אני אצטרך לתקן את הצנרת בבית אז אני אצטרך להביא אינסטלטור. אז זה היה נכון.. "
מיכל: "הוא מסורבל – בראיה מסורתית היה צריך טיפול. אם הייתי מאבחנת אותו הייתי רואה חשיבה מסודרת, כוח רצון, עצמאי, בן אדם שמח ו..גם מסורבל עם הגוף, אז הייתי אומרת לאמא שלו תשלחי אותו לחוג יוגה. הוא עצמאי והולך על תחביב שהרבה אנשים מתעניינים בו: טיסה! והוא מגשים את זה וזה ממש תעוזה. והמקומות שהסירבול מפריע הם פיזיים – אם יש לו כאב כזה או אחר אז הוא יעשה יוגה. זה דומה לילד ההוא, שהצליח לפצות במקומות אחרים והגיע למצב טוב בחיים.

….אז מה אמרת שאת חושבת על ריטלין?
"מבחינה אישית אני לא לוקחת תרופות. בטח שלא תרופות שלוקחים כל החיים. אני מטופלת בהומיאופתיה, ומידי פעם מוסיפה תזונה ודיקור. זה ברמה האישית. ברמה המקצועית, ריטלין אמור לטפל בבעיות של קשב, של ריכוז ושל היפראקטיביות. זו תרופה שנחשבת בטוחה, יש לה מעט תופעות לוואי ורוב הילדים/המבוגרים שמשתמשים בה מרוצים. אם מגיע אלי ילד שיש לו המלצה לריטלין, חשוב מאוד לבדוק מה הגישה של המשפחה. מבחינתי טיפול אידאלי זה לנסות בלי תרופות, אם יש צורך בתרופה מנסים משהו אלטרנטיבי, תלוי בילד. אני ממליצה על הומיאופתיה ואם למשפחה זה לא מתאים אז אפשר משהו אחר, כולל ריטלין. התפקיד שלי זה לעזור ולא לכפות את האמונות שלי על אנשים. ריטלין עוזר להמון אנשים ולפעמים אין ברירה, זה כמו משהו שמרגיע את הכאב , הגוף קצת נח ואפשר לטפל בבעיה. אי אפשר לזלזל בהישגים של הרפואה וגם אי אפשר לזלזל בזה שיש אנשים שזה מתאים להם. תכל'ס, מהניסיון שלי בהרבה מהילדים אפשר לטפל בלי תרופות, אבל יש כאלה שזקוקים לתמיכה התרופתית – אלטרנטיבית או רגילה. לפעמים יש בעיות שנראות כמו היפראקטיביות – למשל פעילות יתר של בלוטת התריס – וכאן ריטלין לא יעזור".

לקראת שנת הלימודים שנפתחת היום, אתם מוזמנים לשמור בלב את השיחה עם מיכל, וליצור איתה קשר במקרה ש'משהו לא בסדר' עם הילד. באתר של 'אבני דרך' יש מאמרים נפלאים שלה, הטלפון הוא 050-6735153 והנה האימייל. בהצלחה!

הראה עוד

4 thoughts on “מיכל בן טובים”

  1. אהלן מיכל,אני הידרותרפיסטית בבריכה שיקומית בגלילות"עולם המים של אורי סלע",ומנהלת מקצועית.אנחנו בבריכה מטפלים ומדריכים הרבה ילדים שטופלו או מטופלים בריפוי בעיסוק,מה דעתך על השילוב בין השניים?
    פעם ראשונה שאני כותבת פה!

כתיבת תגובה

Close