מים

באלכסון לאלונית. כלומר בפינה הצפון מזרחית. איפה שהמגרש מכוניות והמשתלה. קוראים לזה "קפה מסעדה" בפונט מהפיפטיז. ובפנים חדר אוכל נעים שהזמן עומד בו מלכת. פורמייקה, צלחות וכוסות זכוכית פשוטות, מאוורר פילם-נואר, תמונה של הרצל על הקיר, ואוכל טעים ששרה מבשלת.

העניין עם המים זה מצב קוסמי, כן. נזכרתי בתיקשור שהדר דגן שידרה בראש השנה, על תש"ע שהיא שנת המים. אחת המשמעויות של זה היא לשלוט בתגובה הרגשית, לא להזדהות עם כעס או פחד.
בסוף לא פסטה ולא עגבניות. בבית ספר פגשתי את משפחת זני לוין וזרמתי איתם לאכול צהריים אצל טסלר בצומת כרכור. כבד ופירה ומלפפון חמוץ וסלט קצוץ דק ובירה שחורה הנחיתו אותי לתוך הגוף וחיזקו לי את הדם. אז עכשיו אני כבר יכולה לדבר, איכשהו.
לא יאומן שאני גרה כאן כבר 6 שנים ורק היום אכלתי אצל טסלר בפעם הראשונה. או כמו שנעה זני אומרת: רענן היה מעמיס את כל המסעדה לתוך האוסף, כולל את האנשים.
כמה מרגש לאכול כבד ופירה שהכינה אישה בת שמונים (?). רציתי לנשק אותה אבל התביישתי. אז רק אמרתי תודה מעומק הלב.