השימושון

מי רוצה לעשות את העבודה?

לעלות לאוטוסטרדה של החיים בלי כל ספק – מי רוצה לעשות את העבודה?

מאת: צילה הרטמן

"הזכירי לי את האמת ואזכיר לך." זו היתה תגובתה של רחל, אחת המשתתפות בסדנה שהנחיתי בשיטת העבודה של ביירון קייטי.
כן, ביירון קייטי אומרת שכל רגע הוא רגע נכון להתחלה. ולמה הוא הרגע הנכון? כי עובדה שקודם זה לא קרה; נורא פשוט. זה הרגע הנכון לך ומצוין שהגעת עכשיו; אפשר להתחיל גם מכאן.

ביירון קייטי – היום בת 63, גרה בקליפורניה, ארצות הברית – הבינה מניסיון החיים הלא פשוטים שלה, שכל הסבל שאנו חווים בחיינו הוא תולדה של נוסחאות מחשבה שמנהלות אותנו בלי שבדקנו באמת כמה הן נכונות לנו. אנחנו מתייחסים למחשבות שלנו כאל אמיתות מוחלטות, לא בוחנים אותן ומנהלים את חיינו על פיהן. למשל: הילדים שלי לא מפרגנים לי, אני לא עצמאית, אין לי מספיק כסף, הוא עזב אותי – האם הלכנו פעם עם דפוס מחשבתי מהתחלה ועד הסוף? והאם המסע שעשינו עם הדפוס הזה יצר חוויה של הקלה מהסבל? האם בדקנו את הדפוסים האלה? האם זוהי המציאות לאשורה? ואיך אנחנו פועלים כשאנחנו מאמינים שזו האמת, זו המציאות? ומי אנחנו בלי המחשבות האלה? איך היחסים שלי עם הילדים, עם הסביבה, בעבודה, בלי האמונה במחשבות שלי?
לבדיקה הזאת ביירון קייטי קוראת העבודה – שיטה קצרה, מדויקת ופשוטה של ארבע שאלות והיפוכים, דרך שמובילה לתחושת שחרור והקלה, מובילה ממאבק ותחרות וסבל לנינוחות וקבלה ושמחה.

צילה וקייטי

האם זו האמת? – זו השאלה הראשונה שקייטי מעמידה מול מישהו המציג את אחד מדפוסי מחשבתו.
אנחנו כל כך רגילים לנהוג באופן אוטומטי על פי מה שנמצא ברגע זה בראש שלנו, בלי לעצור לשנייה קלה ולהתבונן – הי, האם זה נכון? האם המחשבה הזו שעלתה כעת לראש נכונה באופן חד משמעי? האם נכון לאחוז בה בוודאות כזו? ומה קורה באחיזה זו? לפעמים אנחנו "שאהידים" ומוכנים לאבד את היקר לנו ולאבד את עצמנו לדעת באחיזה הלהוטה הזו, ומה יקרה אם נשחרר? האם נפתחות אפשרויות? האם אפשר אחרת? העבודה של ביירון קייטי אומרת שאפשר אחרת.
קחו את אחת המחשבות הדומיננטיות שלכם, מחשבה שמנחה את ההתנהלות שלכם ובה בעת עושה בלגן בראש ובלב. עכשיו הציבו בסופה סימן שאלה, ותבחנו אותה, ואז פרקו אותה, הפכו אותה וסדרו בדיוק את אותה המחשבה אבל אחרת, כמו משחק בקוביות צבעוניות שמסודרות ברצף מסוים ואז מחליפים את הרצף, משנים את הסדר – עכשיו התבוננו שוב: האם התוצאה נכונה ואמיתית כמו המחשבה הראשונה, המקורית? האם יכול להיות שעכשיו המשפט שהתקבל מדויק יותר, נכון יותר משהיה קודם? ושוב נשנה ושוב נהפוך – ואולי עכשיו אפילו בהיר יותר, רחב יותר, מרחיב את הלב?
למרבה הקסם והפלא – כמעט תמיד ההיפוך נכון יותר מהמשפט שהיה בהתחלה!
הגילוי הזה כל כך משחרר – כי למה סבלתי? על מה נלחמתי? על מה ביססתי את התנהלותי אם אפשר באותה מידה להאמין להיפוך?
למשל: הוא עזב אותי – האם זו האמת? האם ניתן לראות גם אפשרות שהוא לא עזב אותי; אלא שלא היה טוב יחד, ועכשיו כשהוא במקום אחר טוב יותר לשנינו – האם זו לא אמת באותה המידה? וסידור אחר של אותה המחשבה: אני עזבתי אותו – אולי גם זה נכון באותה מידה? והאם לא שווה לבדוק אפשרות שאני עזבתי את עצמי, לא הוא עזב אותי, אלא אני עזבתי אותי מהרגע שהפכתי להיות תלותית בו. וכשמתרחב המבט מתרחב גם העולם.
פתאום נופל האסימון ומבינים שלא את המציאות אנחנו משנים, אלא את תפיסתנו אותה. זווית הראייה היא שמשנה את התגובה, את ההתייחסות שלנו כלפי אותה סיטואציה, ואז אפשר לחיות באותה מציאות בנינוחות. פתאום מבינים שהכול, אבל ממש הכול, תלוי רק במחשבה שנמצאת בראש ובזווית הראייה, בהתייחסות למחשבה שלי, לא למציאות. כשפוגשים את המחשבות בהבנה העולם משתנה!

 כשמחליפים את סדר המלים של המחשבה המעיקה אפילו תחושת הגוף יכולה להשתנות, גם היחס לאדם שאיתו היה לי חשבון קודם לכן. כמו בדוגמה שלעיל: ההבנה שהוא לא עזב אותי וטוב לי כך מעלה ריכוך וקבלה כלפי המציאות וגם כלפיו – זה שהסעיר אותי כל כך קודם. וכשמבינים שהכול מתנהל כמו שמתנהל והפרשנות שלי מיותרת – אין עוד צורך במלחמה – לא בפנים ולא בחוץ.
לזה קייטי קוראת "לאהוב את מה שיש", אין טעם להתווכח עם המציאות, אלא לבחון את מחשבותינו אודותיה. אנחנו מקרינים את המחשבות שלנו החוצה, ואז שופטים את מה שאנחנו רואים – מה הפלא שהכל מבולבל?! לכן יש צורך לחקור את המחשבה; לא כדי לשנות את המציאות, אלא כדי לסיים את הבלבול בראש. אז פתאום המציאות פשוטה יותר, נדיבה יותר.
מי שעשה את העבודה ועבר את החוויה מכיר את השחרור, הנשימה העמוקה, ההקלה בחזה, החופש בכתפיים בסוף התהליך. לאחת חלף כאב הראש, לאחרת אפילו המראה הפיזי, הלחי הכרונית הנפוחה, כבר ממש לא מפריע. אין צורך בסבל, יש קבלה ויופי ושמחה.

ליבלוב בגינה של קייטי

לי זה קורה כל הזמן במהלך ההדרכה, באימונים הקבועים שלי, וזה קרה לי בעוצמה אדירה בבית הספר האינטנסיבי של קייטי בקיץ האחרון בגרמניה. חזרתי עם שפה שלא הייתי מורגלת בה קודם, עם יכולת לתקשר בגובה העיניים. אני ממוקדת בביזנס שלי, כפי שמציעה ביירון קייטי; המבט שלי הרבה יותר חד ובהיר. אני בוחרת לראות את מה שיש, לדעת שאני אחראית על חיי בלבד, ויכולה לתמוך במסעם של אנשים (בין בהדרכה אישית בין בקבוצות) המעוניינים לעשות את העבודה ולהבין שהם האחראים הבלבדיים על חייהם.
העירנות לארבע השאלות וההיפוכים הפכה לצורת התקשורת מילולית ומחשבתית שלי, והתוצאה היא הרבה יותר רגעי שמחה בחיי: שמחה לאינטימיות הנוצרת בשיחה עם מישהו בעקבות האמת והדיוק והאמון והזרימה הפשוטה; שמחה שהבת שלי חווה בבית צורת קשר שהופך להיות גם חלק ממנה; שמחה על האפשרות שלי להעביר את זה הלאה לכל מי שרוצה לחוות גם. תגובת משתתפת אחרת מהדהדת בי ומשקפת שמחה זו: "היה לי מאוד מעניין ומעורר מחשבה להיות בהתנסות איתך," כתבה.

השיטה עובדת בכל מצב:
עם מורים במזרח ירושלים או מטייבה. משפט שהתייחס למלחמה הפך ל"איפה המלחמה שלך בחיי היום יום שלך?" והתשובה: "מלחמה עם הבן שמדבר לא יפה אל האבא בבית." תשובה שמאחדת את כולנו כהורים, תשובה שלוקחת את ההתבוננות פנימה, הביתה ליחסים עם הילד. והרי רק משלום פנימי כזה אפשר לצאת לשלום אמיתי גם בחוץ והביטוי המידי הוא בקשר החם שנוצר ביני לבינם בתהליך הזה.
השיטה עובדת גם עם ילדים – הבת שרצתה כלב בבית למרות ההתנגדות הנחרצת של האמא. האם באמת את רוצה כלב בבית? שאלתי. בהיפוכים עלו כל כך הרבה אפשרויות, והמריבה בין השתיים הפכה לשמחה של שיתוף פעולה. במקום להביא כלב הביתה מצאו שתיהן זמן בילוי משותף בכלבייה הסמוכה לביתן. הבת התחילה להרוויח דמי כיס משמירה על כלבי השכנים, ולאם זו היתה הקלה כלכלית מסוימת.
וגם עם קשישות היא עובדת – "הכלה שלי מנצלת את הבן שלי". אחרי העבודה וההיפוכים היא לא פסקה מלהתרגש מהדמיון בינה לבין כלתה, גילתה וחשפה את הקנאה והבינה שאם תבחן את הרגש הזה בתוכה, לא יעלה עוד צורך להתנגח עם הכלה. הביטוי המעשי יהיה כשתוכל כבר סוף סוף, בגילה המופלג, לעבור לגור בקרבת בנה ולהגשים משאת נפש של כל המשפחה.

במפגשי העבודה שלי בשיטת ביירון קייטי אנחנו בוחנים מי אנחנו בלי הסיפורים שלנו, אם המחשבות שלנו הן אנחנו, מי או מה מנהל אותנו. אנחנו משחקים במחשבה, מתבוננים ובודקים ומפרקים ובונים מחדש. המשחקים כל כך עמוקים ויסודיים ומרפאים ורק טבעי שהמשכם הוא צחוק ושחרור והקלה – כמו לעבור מנהיגה מעיקה בכביש צר חד סטרי לאוטוסטרדה רחבה ופתוחה, לראות שהעולם גדול ופתוח ולנהוג באופן חופשי ומשוחרר.

צילה הרטמן
בוגרת ביה"ס של ביירון קייטי בגרמניה, פיזיקה משפחתית, קורס גישור, קורס ניסים, M.Ed בהוראה, מטפלת הוליסטית מוסמכת, מדריכה יחידים וקבוצות. 052-8235966 | אתר | אימייל.

הראה עוד

4 thoughts on “מי רוצה לעשות את העבודה?”

  1. האם בכוחנו לשנות את הזולת?
    חשבו כמה עבודת מודעות עלינו להשקיע כדי לשנות את גישתנו אנו, ולו רק במקצת,
    הרי אף אחד לא יעשה את זה במקומנו רק אנו מסוגלים לכך מהמקום הייחודי שלנו ומעצם מהותנו.
    היכולות לצמוח ולהתעצם הן אך ורק בידינו, ואם נזמין את עצמנו להיות מעצבי פנים של פנימיותנו או להיות התסריטאי והבמאי וכן, גם השחקן הראשי והמלהק בסרט הכי שלנו כהשתקפות חלומותינו, נוכל גם נוכל, לעצב מחדש, לביים, לשחק ולגלם, ללהק לכתוב תסריט מרתק, בכוח דמיוננו תוך מיצוי יצירתיותנו וכן כמו בכתבה לארגן את הפאזל מחדש מן הקוביות הצבעוניות שנבחר- אבני הבניין של מהותנו,
    אם כל בשביל מה להמתין לשן מה לדחות ולחכות, הגיע העת לאפשר לעצמנו להתבונן על אותו פאזל ועל הדרך בה הוא נבנה כיום ובעבר, כדי שנוכל לשדרג, לשפר ולבנות, לחדש ולהתחדש לרגש ולהתרגש מפאזל מעניין, יפה ויציב, לא פחות…
    כמה מעצים להאמין ולדעת שכל אחד ואחת מאיתנו מסוגלים ליצור מצרף מגוון של קוביות צבעוניות הבונות את השלם העכשווי, בכל עת שנחפוץ, ממש ליצור שוב ושוב, פאזל שלם חדש שמתממש. כזה שהולם את רצוננו ואת מטרותינו בכל נקודת זמן בחיינו…
    זה כוח החיים והחיוניות וזאת הזכות וחופש הבחירה של ההישרדות ושל קיום העצמיות- תנאים הכרחיים לברוא את עצמנו מבראשית כיצירה נפלאה ותרתי משמע- בריאה..
    הקשיבו לקול הלב …שאו אור וברכה בכל שהנכם בדרך שלכם…מכל הלב,
    דפנה הרמן,
    מחברת ספר המתנה "מקול הלב- החיים באריזה של תובנות בחריזה"

כתיבת תגובה

Close