אמא עם כינים

"לפני שקוקי הלך לישון,
אמא שלו הציצה לו בראש.
"אני מתעלפת", אמרה"
וגירדה אינסטנקטיבית במעלה העורף.
כי דבר ידוע הוא שהכינים, כמו מצוקות הגן, הן דבר שלא עובר כשגדלים. להפך.
זיכרון ילדות: אני בת 11, חוזרת הביתה מתגרדת בטירוף. אמא שלי חופפת לי עם תואם אביק, פורשת מגבת צחורה ומתחילה לסרק במסרק צפוף דו כיווני מפלסטיק. "ווי ווי! כמו תותים הן נופלות לך מהראש!" היא מצמצמת אליהן מבט יוקד. טיק! טיק! הן מתפצפצות לה בין ציפורני האגודלים, הן והביצים "שדבוקות לשערה כמו חרוז" היא מסבירה ומושכת עוד אחת בלהיטות של לוחמת בסיירת דובדבן. מדי פעם נשברת למסרק שן. היא פולה גם אותה וממשיכה עוד, ועוד, ואחרי אלפיים סירוקים, כשנראה שלא נשאר תלם אחד לא חרוש בקרקפתי הדואבת היא מעבירה עוד סירוק אחרון ודי – ומחסלת עוד אחת שובבה שהצליחה להתחמק. (היום כשאני אמא, וכשיש לי עץ תות שופע בגינה, אני מבינה כמה המטאפורה הזאת מדוייקת).

(ציור: יוסי אבולעפיה מתוך הכינה נחמה של מאיר שלו).

אנחנו אמהות מתגרדות. שולחות יד אגבית מאחורי האוזן, כאילו להחזיר למקום שערה סוררת… ולא מצליחות לעבוד אחת על השניה. הכי כיף זה לצאת עם זה מהארון. לפזר את הקליפס ולהתגרד חופשי ובפראות. כי מה, לא ננשק אותם? לא נרים על הידיים? לא נתכרבל איתם בלילה ראש אל ראש? אין מצב ויש Assy2000 – ידידן הטוב של האימהות, מכשיר הפלאים עם השיניים המסולסלות ששולף גם ביצי כינים, אביזר חיוני שלא הייתי נוסעת בלעדיו לאי בודד (וגם בלי ערכת פדיקור).