בילוייםיוזמות חופשיותכללימוזיקהסביבה וקהילהשיטוטים

מסיבת גיבורים

[מאת: אייל כגן]

1.

לפני עשרים שנה בערך (אם מתעקשים על התאריך המדוייק אז אני חושב שזה היה בשנת 89) הגו חברים שלי -האחים עמית ואילן רונאל  ממוזיקה פלוס (היום "דה פלוס") – את קונספט מסיבות הרחוב. גינת שינקין שימשה כלוקיישן הראשון. 4 רמקולים גדולים, עמדת די ג'יי, חתיכת דשא, מזרקה קטנה ואולי 250 אנשים שהתקבצו ביום שישי, כדי להרגיש קצת ניו יורק בתל אביב. שכן רב היה המרחק באותן שנים בין החיקוי לדבר האמיתי. זה הצליח. יום שישי, אחרי יום שישי, המסיבה הפכה לחגיגה גדולה. האנשים גלשו מהגינה אל הרחוב. הרבה צבע, תחושה של חופש באוויר. בשיא, כבר אי אפשר היה לעבור עם רכב ברחוב. אחרי זה הגיעו גם המסיבות בנחלת בנימין, בהמשך הם כבר סגרו את רוטשילד, משם לסגירת רחוב דיזנגוף במצעד האהבה הראשון הדרך כבר הייתה סלולה והמסע הסתיים בטיילת הרברט סמואל עם  רבע מיליון איש ב-love parade  שיובא היישר מברלין. כפי שניתן לראות קו ישר עובר מ-250 איש ל-250,000 איש. גם אם לוקח להגיע כ-15 שנה מנקודה לנקודה.

לא הייתי נזקק לשיעור הקצר בהיסטוריה של תרבות הרחוב התל אביבית, בשני העשורים שחלפו, אלמלא אני חש געגוע. שמונה שנים אני יושב בכפר, לומד את אורחותיו, מכיר את אנשיו ונשותיו, מתרועע עם זרים ועם קרובים, חי  ומרחם בליבי, לא פעם בליבי על כל אלו שמר בן ארי קורא להם "פרצופי רכבת" (אלו המשרכים את דרכם מידי יום הלוך ושוב על קו ישר אחר), שכן בין ביתי לבין העסק המשפחתי שלנו עובר בהחלט קו ישר של 300 מטר. שמונה שנים שבהן אני פוקד את העיר הגדולה שלוש פעמים בשנה בבחינת עולה רגל המחויב להגיע ומבקש את נפשו לנוס מאימת הרעש ושאון הכרך. וגם מפחד המיגרנה. עכבר כפר אמיתי.

והנה לא מזמן מצאתי את עצמי יושב  בקפה "ביאליק", שותה בירה "בזלת" בחברתו של אילן ידידי, המתקרא כעת קורי ובפי הוא בכלל ג'ונס, ותל אביב נחזתה בעיני כסוג של פלא. הרחובות הומים אדם, התנועה שוקקת, האורות עוטפים אותה בהילה. קולות הצופרים נדמו בעיני לקולות תרועה, הנשים טובות מראה. עיר סואנת ושוקקת חיים שבה בכל רחוב מאכליות,  ברים, מסעדות, חנויות. עיר במלוא מובן המילה וההמולה. ומה לעשות והבן אדם הוא טיפוס "לעומתי" העורך השוואות  ואיך נגיד ומה נאמר, כרכור מחצבתי פתאום הצטיירה בעיני דלה ואביונה, אפורה וחשוכה, כאילו חלף מעליה הזמן או שמא נעמד מלכת.

והתחושה הזו, שמלווה אותי מאז, רק הולכת ומתעצמת בימים אלו. העיירה המנומנמת הפכה לעיירת שינה. דומה שהמדבר שהולך ומצפין -מה שמזכיר לי את אמירתו של ד. בן גוריון שאמר שאם לא ננצח את המדבר, המדבר ינצח אותנו –  הוא ההופך את חודש נובמבר לחודש שחון במיוחד. נדמה שאנשים מתכנסים בדלת אמותיהם, מחכים למשהו שיקרה. לנס, לאתחלתא ד'גאולה. וכמו תמיד נדמה שהפתרון נמצא מעבר לדלת, ואם לא מעבר לדלת אז מעבר לרחוב. ואם כבר מעבר לרחוב, אז בוא נקרא ללוקיישן בשמו. סמטת המושב בואכה גן הגיבורים.

מזה זמן רב זמן אני מפנטז על מסיבת רחוב בסמטת המושב. שמועות אומרות שהרחוב הקטן  – השוק לשעבר  של כרכור – יהפוך גם הוא בקרוב לִמְשִׁסָּה  עת יעלו עליו הדחפורים ובשיניהם יקרעו את תומתו לטובת המוֹדרְנָה. מסיבה היא תמיד פתרון. מסיבת רחוב על אחת כמה וכמה  ומסיבת חנוכה אדרבא ואדרבא שכן  החג ידוע הן בניסים והן בגבורות שהיו מנת חלקו. ביני לביני הפור נפל. יום שישי ה-3 בדצמבר, כ"ו בכסלו, נר שני של חנוכה, צהרי היום עד כניסת שבת. אשת הפלדה שאיתה חלקתי את הרעיון – עת ישבנו ביחד כמה ערבים קודם לכן- בדקה ביומנה ומצאה שמדובר ביום שישי הראשון לחודש דצמבר. יום השיקשוק עליו השלום. עוד קיסם למדורה. הכל נראה מושלם. המיקום, התאריך, הסיבות. ראיתי הרבה צבע, ראיתי אנשים רוקדים, ראיתי  פרצופים שמחים, ראיתי חברותא , ויותר מהכל ראיתי מקום מתעורר מהתרדמה שנפלה עליו. ואם ירד גשם, ניקרה השאלה במוחי במעין ספק קטן ומטריד שתמיד מוצא את דרכו ללבבות. שיבוא. שיהיה גם איזה נס חנוכה. קטן, משהו. סימן. let's go party .

2.

הברונית – הכתובת הקבועה שלי לענייני הפצה של רעיונות קהילתיים –  מוּדעת למקום, לשם ולתאריך המיועד, ראתה שֵם: "מסיבת גיבורים". אני עוד הייתי בענייני הסמטה. את סיור הלוקיישן הראשון עשיתי עם י. הדי ג'יי המיועד ומי שהיה צריך לדאוג לענייני ההגברה. אשת הפלדה חברה אלינו בתזמון משובח . מבלי ששמנו לב לכך נשאבנו אל הגן. הוא הילך עלינו קסם. הכל בו נראה מזמין. הצל של העצים הגבוהים, פינת המשחקים , המוּגָנוּת שבו. הרחבה האמצעית , שבימים אחרים משמשת כמסד לכיסאות פלסטיק לבנים ביום הזיכרון  ומורכבת מאריחי שיש חברון, נראתה כמתאימה אף היא לשמש כרחבת ריקודים. מעין מעשה סינדרלה מודרני. לא נתנו לשברי הזכוכית של בקבוקי הוודקה ולחרבוני הכלבים להרוס לנו את התמונה. נפרדנו כל אחד לדרכו. למרות זאת, הייתה בי תחושה של אי נוחות שלא  יכולתי באותם רגעים לתת לה שם. סילקתי אותה, ודיוושתי לי את דרכי חזרה ללליפוף.

בצהריים החלטתי לשוב אל הגן. רציתי לבדוק את שמות האנשים החרוטים על האנדרטה הניצבת בגאון בדיוק באמצע המתחם. זו לא הייתה הפעם הראשונה שהתעכבתי על השמות. אבל הפעם רציתי לבדוק אותם מקרוב. בשמונה השנים שאני חי כאן, אני אוסף סיפורים. לעיתים הם באים אלי, לעיתים אני בא אליהם. דמויות שהיו ואינן, אנשים מעידן אחר. היסטוריה של מקום שלא גדלתי  בו, אבל אני מגדל בו ולעיתים גם גדל. אני קורא. חיים רכס ובנימין פרח , הנאהבים והנעימים בחיים ובמותם לא נפרדו. אני מסתכל על תאריך הנפילה שלהם. כ"ו בכסלו תש"ט. לוקח לי שבריר שנייה לעכל את המידע ואז התמונה מתבהרת לי. זה התאריך של המסיבה. אני נושם עמוק,מצטמרר, נדהם מצירוף המקרים.

אני חולף על השמות האחרים. שישה גיבורים בשר ודם הקריב היישוב הקטן הזה  במלחמת הקוממיות. בצלע נוספת של האנדרטה אני מחפש את שמו של גדעון רכס, אחיו של חיים שנפל אף הוא בשנת 54. על ידו אני מוצא את שמו של עודד שתיל, הנווט שנעדר מאז שנת 53. קו ישר של 300 מטר מחבר בין ביתו של בנימין פרח וביתו של חיים רכס. רק גדר מפרידה בין ביתו של עודד שתיל לבית האחים רכס. בדרך הביתה, אל ביתי שלי שאף הוא טעון סיפורים, אני מחליט להיכנס לדבר עם יורם שתיל. אני מרגיש שאני צריך לקבל ממנו אישור. מעולם לא פגשתי בו. רק ראיתי אותו מסתובב ברחבי המושבה בפיג'ו 404 סטיישן, בצבע תכלת. מבחינתו הזמן עצר מלכת אי שם בשנות ה-70. לפחות מבחינת התקדמות תעשיית הרכב. הוא מי שמקיים את צוואתה של ברוניה רכס ששכלה את בנה  הראשון ,התאלמנה מבעלה פישל שנפטר מרוב צער ויגון על בנו חיים, ואז נלקח ממנה בנה השני. 11 שנים הוא נלחם בהסתדרות ובמועצה על מנת  שבית רכס יהפוך לבית לרווחת הנוער ביישוב ולא יימכר כחתיכת נדל"ן לכל המרבה במחיר, והמחיר ברחבי כרכור אכן רב. נלחם והצליח."יורם ישן" אומרת לי אשתו , להעיר אותו", היא שואלת. ""לא, לא " אני עונה. יש כאן את מספר הטלפון שלי,  אני גר בבית של פלסקובסקי" אני אומר לה, יודע בליבי שהשם ישמש כמילת קוד. "אבא של יורם בנה אותו" היא אומרת לי.

בשעה ארבע, בצהרי יום שישי, בדיוק בשעה שמיועדת להסתיים המסיבה העתידית, אני מוביל את הברונית לגן. זו הפעם השלישית שאני שם.. היא אוהבת את המקום. כמה ילדים אתיופים משחקים בג'ולות. מזכירים לי את זהר היקרי שלא היה שני לו. גדול הצלפים של בית ספר ביאליק. בנתניה אני מראה לה את האנדרטה. את התאריך, את השמות. בחור צעיר מילדי השכונה מספר לנו שהגן  סובל מוונדליזם מתמשך. פה שריפה ושמה גרפיטי. זו המציאות של ערבי יום שישי בכרכור 2010. בגן הגיבורים ובגינות אחרות. אשת הפלדה מגיעה אף היא בתזמון מדויק היטב. יורם שתיל מתקשר. אני  מופתע מקולו העדין.  אני נדבר להיפגש איתו בהמשך.הן בעד. אני מתנדנד. "מה שיורם יגיד זה מה שאני אעשה". אנחנו נפרדים לשבת שלום.

עם יורם שתיל אני צולל. למלחמת תש"ח, לקרב על כיס פלוג'ה בו נהרגו חיים רכס ובנימין פרח, אנשי הפלוגה הדתית  של חטיבת אלכסנדרוני, שנפלו יחד עם 85 מחבריהם באחד הכישלונות המרים ביותר של מלחמת העצמאות. הפלוגה שעליה נמנו שני חברי הילדות האלו, נשארה  מכותרת על תל שייך עריני (תל גת), בעוד 2 הפלוגות הנוספות של גדוד 33 הצליחו לסגת מהכפר עיראק אל מנשייה (היום קריית גת) . מפקד הפלוגה, בן-ציון הלמן קיבל פקודה לפרוץ דרך לנסיגה, אך הוא השיב שלא ייצא עד שלא יוצא הפצוע האחרון. הוא נלחם בראש חייליו עד שנפלו כולם. הם נקברו על ידי המצרים בקבר אחים. מבצע "חיסול" קראו לפעולה הזו טרם יצאתם של הבחורים לקרב. קראו ולא ידעו את שקראו. נס לא קרה שם.

יורם מספר לי  על יצחק פלסקובסקי שהיה "קונצמאעכר", הוא צוחק כילד כשהוא נזכר כיצד פלסקובסקי הנער נהג במכונית כשראשו מתחת להגה, כך שבכרכור ראו כולם מכונית שנוהגת  ללא נהג . מאוחר  יותר ,יהרגו אביו ואחיו  על ידי הבריטים בשנת 47, כפעולת תגמול על רצח הסרג'נטים בנתניה, כך לפחות גורסות השמועות. אבל פלסקובסקי האח לא ישתנה ולא יפסיק מתעלוליו. הוא מספר לי על קולנוע אוריון ועל המאפיה שצמודה אליו. על בית הקולנוע הפתוח שהיה ממוקם במבנה של אורה וסיפורי הבגדים שלה ואליו היו מעבירים כיסאות מקולנוע אוריון ובחזרה.  על יישוב קטן ובו מאה משפחות שבו כולם הכירו את כולם. את החיים ואת המתים.  אני שואל את דעתו לגבי התאריך. מסיבה ויום  זיכרון של שניים מבני המקום לא נראים לי הולכים ביחד. ערבוב של קודש וחול. "תשמע", הוא אומר לי ," ממשפחת רכס לא נשאר אף אחד ומשפחת פרח מגיעים פעמיים בשנה, כך שאני לא רואה בעיה,אבל אתה צריך לדבר עם המועצה ". כאן אני רואה כבר בעיה. מהרגע הראשון שפנטזתי על המסיבה, עניין המועצה שב וטרד את מנוחתי. לקבל מהם אישור אי אפשר ואני גם לא רוצה. אני רק רוצה שלא יפריעו. מצד שני ללא אישור או ברכת דרך תמיד יש סיכוי שמישהו יגיע ויהרוס את המסיבה. אני נפרד גם ממנו לשלום.

בשבת, אני מגיע להחלטה. אני יורד מהעסק. אני מסמס לשתי צלעות המשולש.אין לי את האנרגיה. יותר מידי ווג'ערס. הגן, המועצה, לסגור את הרחוב, המוזיקה, השכנים, הציוד, הכסף לדי ג'יי, הריצות, זה לא מתאים לי. אני מחליט לשמור את הרעיון.את הביצוע בשלב הזה אני משאיר למי שירצה.אני מנסה לדמיין את כרכור ביום המר והנמהר עת בשורת האיוב התדפקה על דלתותיהם של שני בתים. בית רכס ובית פרח. שני חברי ילדות שקו ישר חיבר בין שני הלבבות שלהם . כ"ו בכסל"ו תש"ט. נר שני של חנוכה. במקום שני נרות בחנוכייה, הדליקו שני נרות נשמה. זה לא הזמן למסיבות. זה זמן עבודה.

[בתמונה העליונה: מסיבת רחוב בת"א, מתוך הבלוג Way too yellow]

תגיות
הראה עוד

24 thoughts on “מסיבת גיבורים”

  1. כבן למשפחת פרח (נקראתי על שם בנימין ז"ל) רציתי לתקן משהו קטן בכתבה שכן את הבית היינו פוקדים נאמנה כמה פעמים בשבוע אבל מכיון שדודתי אסתר לק משוויץ סגרה לנו את הבית על סורג ובריח ומערכת הזעקה. אננו יכולים להיכנס לבית מזה מספר שנים – אפילו לחדר ההנצחה של בנימין ז"ל אן לנו גישה. בהתיחס לגוף הכתבה אני חייתי כל השנים את האסון שקרה למשפחת רכס ולמשפחתינו פרח – כל יום זיכרון נסיעות לקרית גת לאנדרטה ולנחלת יצחק לקבר של בנימין. כמו כן היינו מבקרים כמעט יום יום את הסבא משה יעקב והסבתא מלכה בכרכור נהנים לשבת מתחת לגפן ומי שלא יודע היה לנו פרדס לכל אורך הירידה עים שפע פרי הדר וכן עץ פומלות ותיק שמימנו נלקחו יחורים ועל שמו נקרא הזן "פרח גולית". אני מתגעגע לימים של כרכור המושבה הקטנה והשקטה עים תחנת הדלק הישנה פז , הצרכניה , והחנות כל בו של רות שהיה אפשר לקנות בה כמעט כל דבר, בית הכנסת הישן שבו גם היה מבקר הזמר והבדרן מוטי גלעדי. היו ימים.

  2. לאיל, אמרת כל כך בדיוק את הרגשתי. היה משהו מנחם בצוותא בגינה בששי ובימים העצובים בשיא הלהבות, הקרובות אלינו גם גיאוגרפית, וכמו שביטאת ולשלוח את אהבתנו מהגינה המלבלבת לכרמל ולכל העמלים לשמור עליו, היה מעודד לצאת קצת מן המרקע בבית שהתקשיתי להתנתק, להתחבר לעשייה החלוצית ראשונית במווח העזוב שעמליה מפריחה בו עלים ירוקים וזרעי אופטימיות ותקווה רבים. ירקות, ילדים, פטפוט וחיוכים.
    עמליה מקסימה, תודה לך המון.

  3. מסתבר שלא סתם לא הייתה מסיבה. גורל רודף גורל במדינת ישראל הבלתי נלאית.

    יום עצוב, עצוב.

    ובאמת אצל עמלמולית בגינה היה משהו מנחם. הידיעה שאפשר לחלוק ישיבה בצוותא בימים טרופים אלו בחברת אנשים טובים, אנשים של הקהילה הזו, היא בהחלט סוג של מזור לנפש.

    בתקווה לגשם ולימים קצת יותר מעודדים.

  4. כל פעם שאתה כותב , ומעלה זכרונות , צובט לי בלב – גם אני היית שם איתכם במסיבות הרחוב ועברתי את אותה הדרך מתל אביב לכרכור המנומנמת, ובזמן האחרון הנימנום מתחיל לנקר בי.

    לפני שלוש שנים נכנסנו לסטודיו שלנו שנמצא בשורת החנויות הצמודה לגן הגיבורים. בלי קשר למה שאנחנו עושים אחד הדברים שראינו בחזון שלנו זה מסיבות רחוב חודשיות שנארגן וניזום וכל פעם נזמין מישהו אחר להציג את הדברים שלו, ועופרה תוציא שולחן עם התבשילים שלה, ואפילו איזה ברז בירה, נקים במה להופעות ועוד ועוד
    עברו שלוש שנים כמעט וכל פעם שאמרנו בואו נעשה , גם נתקלנו בלאות וחוסר האנרגיה להתמודד עם כל הבירוקרטיה שצריך כדי שלא יסגרו אותנו באמצע המסיבה…וגם אבי ועופרה סגרו…
    צובט לי בלב , כשדיברת איתי על החשמל למסיבה, כבר חשבתי שהנה מישהו מרים את הככפה ולא פוחד להתמודד עם המועצה ואישורים וכל הבלאגן ויעיר אותנו מהשינה שלנו….ומרים מסיבת רחוב בסימטה הזו שפשוט זועקת לאחת כזו…
    יום יבוא, הוא יבוא וכולנו נעשה מסיבה אחת גדולה…
    חג גיבורים שמח לכולנו

  5. איך אני אוהבת לקרא את כללל מה שאתה כותב..והמאמץ שלך ללכת ולפגוש ולשמוע ולתת כבוד ולשתף אותנו – מקסים ביותר נוגע כואב אוהב.
    בדיוק נפגשתי לרגע עם "אשת הברזל" והתבכיינתי ביחד איתה על השיקשוק – איך זה היה מקום מפגש של כולנו ועוד וממנו היו נטווים קורים של חברויות ויוזמות חדשות והיה הוויב ההוא שאליו כולנו מתגעגעים
    מסיבת רחוב נראה כל כך במקום ולעניין ..
    והגן ההוא שכשגרנו בכרכור היינו הולכים לשם ואוהבים את הפוטנציאל , פחות את הזבל וההזנחה…
    אז נלך לגינה הקהילתית ונדליק נרות וניפגש ואולי נוליד משהו משם ..אולי הרעיון של עמלמולית להרחיב את הגינה לגזוזטרא ששם מפזזים..
    בכל מקרה היה שווה המאמץ כי נולד פוסט מקסים

  6. איזה מזל שהחומר התעייף לך ,אייל, אחרת ה"הכינותי" היה [אולי ] נשאר מיותם וגינתינו היקרה בעזבונה נעצבת…אז תתחיל לחשוב מה אתם מכינים ליריד ואפשר אולי לחשוב על רחבת הכניסה לגינה הקהילתית כשטח לארועים. [אין שם חשמל אבל גם אין כל כך שכנים.דבר עם נורית]

  7. את אכן שומרת הגחלת הן של השיקשוק והן של רוח שינקין (כולל המזרקה). מאז התאיידותו של השיקשוק, אני סבור שרוחו שורה. פה בגינה ושם בלילה לבן. אבל אין ספק שהכמיהה לדבר האמיתי אכן עזה. המילים שלך לא נופלות על אוזניים ערלות. זה פשוט צירוף המקרים ועייפות החומר כפי שהיטיבה הברונית לבטא. ועדיין רעינות טובים לא הולכים לאיבוד. ראי את התמיכה של עיריית ירושלים בחגיגות החנוכה ואת יודעת היטב עד כמה תמכה ותומכת עיריית תל אביבי באירועים היזומים שלה.

    מכל מקום בתאריך המיועד- יש כבר שתי מסיבות אחת בגינה הקהילתית ואחת בראגה וגם לוח הזמנים עוקב, כך שמה לנו כי נלין?

    עינת- תודה. התרגשתי.

  8. מלנכוליה קלה עוברת בי על תל אביב השוקקת וכרכור הישנונית זה כולל פרדס חנה. ים של סיפורי עבר מרתקים אין כמוך במילים, ויומיום עגמומי משהו בקהילה החסרה את המפגש ההוא של פעם בחודש לעידכון החיים במרחב. מה קורה לנו? מה עם הספוטניות? זה חג לגיבורים לא?

  9. כנראה שה3/12 הוא למרות הכל תאריך טוב למסיבות, התארגנו כמה משפחות לפזז לצלילי רגאיי ומוסיקה משנות השמונים עם הקטנטנים בראגה, מתחילים מ16:00- אחרי שקמים מהשנ"ץ … כוווולם מוזמנים לאחר צהריים רגוע בכיף:)

  10. תודה ענת.

    היסטוריה זה משהו שיכול להיות מאוד רחוק ומאוד קרוב. אצלי זה איכשהו תמיד קרוב. בינתיים, עמלמול כבר שוקדת על אירוע "הכינותי" שיתקיים באותו יום שישי, בגינה הקהילתית, במתכונת שיקשוקית, כך שיש איפה לשמוח.

    לגבי מסיבת רחוב- אני מאמין שזה יגיע. הניצוץ קיים, גם המדורה תהיה בסוף.

כתיבת תגובה

Close