השימושון

גאווה ודעות קדומות

(זה מסוג הסיפורים שסוגרים כמה קצוות בבת אחת, אז קשה לבחור מאיזה זוית לספר)

נדמה לי שראיתי חתול

מכאן –
הימים האחרונים ארוכים ומספקים. מאז יום ראשון אני בשוונג התבגרות מואץ, שכולל הרבה עשייה ומרץ –

או אולי משם –
השדות שליד עין עירון מקסימים. לפני כמה חודשים הלכנו שם, שלוש אמהות עם ילדים – –

בעצם –
את מיה הכרתי לפני שנה באתר מטפלים, כשחיפשתי ללמוד על מערכות לניהול תוכן. האינסטינקט הראשוני שלי כלפיה היה רתיעה (מי זאת המחומצנת ההארד-קור הזותי, יה בלילי) אבל עכשיו היא עברה לכרכור וכל יום שעובר אני מכירה ואוהבת אותה יותר,

ויש גם את הזנב הזה , שהתחיל עוד הרבה קודם –
כשהייתי קטנה, מאחורי הבית שלי היה שדה גדול והיה בו פחון. שריד מהמעברה שהיתה שם בשנות החמישים. גרה שם משפחה עם אבא שיכור ומפחיד והרבה ילדים ואמא קשת-יום וצמד אווזים שפעם תקפו אותי כשהלכתי לקטוף חרציות

טוב, נתחיל פשוט מהיום –
סבתא חנה לקחה את ינאי מהגן והיה לי יום ארוך. לא זזתי מהמחשב עד שלוש וחצי. לפני שנשרף לי המוח החלטתי לקפוץ למיה לאיזו הפוגונת. האוטו במוסך מאתמול (חלק מההתמודדויות החדשות שלי, היפ היפ!) וחשבתי לנסוע אליה באופניים, לחלץ קצת עצמות, אבל היה בחוץ מאוד יוקד. בעודי מהרהרת באפשרויות, השכן אשכולי עבר פה והציע לי טרמפ. נכנסתי לאוטו, הוא לחץ על פליי והשורה הראשונה שנשמעה היתה "אשלח לך מלאכים עם כעכים שקופים שינגנו לך שיר ישן" (אתניקס) הטלפון צילצל. זה היה מהמוסך. האוטו מוכן! יש!
אז מוסך, ואחרי זה משרד הרישוי, ואז למלא דלק ושכחתי את הארנק, והשארתי את המצלמה כפיקדון וחזרתי הביתה ושוב לתחנת דלק, ואז סוף סוף הגעתי למיה.

ישבנו לנו ודיסקסנו ושתינו קפה ועישנו סיגריה ואז היא שאלה אם אני יכולה להקפיץ אותה רגע למרדכי, האיש שגר בשדות. היא עוזרת לו שם עם החיות. טלפון לסבתא חנה לראות שינאי מבסוט ויש לי עוד קצת זמן – ויאללה, נזוז.

אנחנו נוסעות בדרכי עפר בדרך לשדות, מגיעות לזולה של מרדכי, ואני מזהה: זה המקום שהפחיד אותי נורא לפני כמה חודשים, כשעשינו טיול לשדות שלוש אמהות וארבעה ילדים. ממש דפק לי הלב כשעברנו שם והנה הפעם אני אורחת מוזמנת ועדיין – מסוייגת, מחכה באוטו. מיה יורדת בקלילות ואחרי שניה יוצאת ואומרת: יש פה תמונה שאת פשוט חייבת לצלם! כבר הגעת לפה אז יאללה.. צאי מהאוטו… ואל תיבהלי מהבלגן.

מרדכי

בחצר זוג אווזים. בפחון של מרדכי חם ומוזנח, ודל, עולם אחר. הוא מוכר לי, כבר ראיתי אותו פעם, לא זוכרת איפה ומתי. בצד החדרון מונחת מזוודה ובתוכה חתולה שרועה באפיסת כוחות של מינקת, בחיקה נחים המון חתלתולים וביניהם גוזל:

יה

מרדכי מספר איך זה קרה: עורב גנב את הגוזל והוא יצא לגרש אותו. העורב שמט את הגוזל ליד הפח וברח. מדרכי לקח את הגוזל וחשב מה לעשות איתו. כמה ימים לפני זה החתולה המליטה על העץ, וכשהיא הורידה את הגורים אז אחד מהם נתקע לה. הוא חילץ אותו והכין לה את המזוודה אצלו בבית, שתוכל לנוח מההמלטה. "ראיתי אותו – אין לו אף אחד בעולם. לא אמא לא אבא, הוא איך אומרים? יתום. הה הה הה. באתי לחתולה אמרתי לה: אני עזרתי לך את תעזרי לי, ושמתי אותו עליה שיתחמם" פה נדלקות לו העיניין בפלא הזה, שהרעיון תפס! " היא מלקקת לו את הראש, את התחת הה הה, עושה לו ככה גלים עם היד שלה (והוא ממחיז ציפור כשהו אומר חתול) …ואללה!".
הוא איש יפה וסטוריטלר מחונן ואני מקשיבה למילים שהוא בוחר ומתעוררת בי סקרנות לשמוע אותו עוד.

ואז מיה שמה לחתולה אוכל ואנחנו יוצאות והולכות לעץ המשאלות ומטפסות עליו. שזה סוג אחר של כיף מאשר להיכנס לתוך הגזע שלו. יותר מאוורר ופתוח. העץ הזה נעים לטיפוס, ורחב, ועוזר, ומחזיר חיבוק.

נוף מהעץ

הראה עוד

2 thoughts on “גאווה ודעות קדומות”

  1. מרדכי (מורדוך) רובין ז"ל, הלך לעולמו השבוע. ככה מפה לאוזן, עברה השמועה על כך שהלך מאיתנו אחד מאותם אנשים צבעוניים שהעולם יהיה הרבה יותר אפור בלעדיהם והרבה פחות טוב. על האיש והאגדה יש סיפורים הרבה, אבל מבחינתי אם יש מישהו שהקדים את זמנו לפחות בכל מה שקשור לריוז, שימשוב והפיכת זבל לזהב, הרי מורדוך זה האיש.

    אם הייתי יכול הייתי שם בכנס הקרוב, תמונה שלו .גדולה. כמו ששמים תמונה של בגין בכנסים של מרכז הליכוד, או של רבין בעצרות הזיכרון. הייתי נותן לו להשקיף על באי הכנס, עם המבט המחויך שלו, שאומר: כמה זה נחמד לגלות ש-כ-ו-ל-ם פתאום מתעסקים בזבל, כשאני גיליתי את הסוד לפני שנים.

    יהי זכרך ברוך יה מורדוך, מי יתן וזכותך תגן עלינו.

כתיבת תגובה

Close