השימושון
משהו פשוט (?!)
מאת: גלית שביב
יאללה תכתבי כבר, אומרת לי רוניתי אחרי שלושה ימים שאני מטפטפת עליה את המשפט "בא לי לכתוב משו למושבה חופשית". יאללה. מלה שמתאימה לנו עכשיו, ל-time speed ההזוי שאנחנו חיים בו.
מזרזים אותנו מלמעלה כל הזמן. זה מה שאני מרגישה. כמו היאללה-יאללה של הבוקר לילדה, שנתקעת עשרים דקות עם המברשת שיניים בפה. רק שאני כבר לא ילדה יותר, לפחות זה מה שנראה מבחוץ, וזה העבודה והמינוס וגידול הבנות והחלומות והייעוד שמגלה את עצמו, כל פעם טפח. יאללה. לזוז. ללמוד עוד משהו, לעבור עוד תהליך, לחשוף עוד שכבה, להביא החוצה עוד ועוד מעצמי.
יש לי משהו להגיד, רק שאני לא סגורה בדיוק מהו. נחמה? הזדהות? שיתוף? מה שאני יודעת זה שאני פוגשת הרבה אנשים ומזהה שחוטים דומים שזורים בחייהם. הזמן שמסתחרר עלינו וגורם לנו לאבד את התחושה – יום עובר וקורים בו כל כך הרבה דברים, ולמחרת בבוקר הוא מתרחק כאילו היה לפני חודשים. או שעה שחולפת כמו דקה, בדרך כלל עם אנשים אהובים. והחורף הזה שמבושש לבוא ומבלבל אותי. ממתינה כבר לקור המזין, לאור הרך, למים מן השמים. אתמול, סוף נובמבר, נסעתי ברכבת ממוזגת לרחובות, בגופייה קיצית.
לנו יש גשם מסוג אחר, מבול של מידע שיורד עלינו מלמעלה, מגיח מהצדדים, מתגלה מתחת. המוח שלי מנסה לעמוד בפרץ ולסנן, אבל הרבה פעמים מוצאת את עצמי עם אונות פרושות לצדדים, בכניעה מוחלטת. אינפורמציה מילולית, גופנית, רגשית, אנרגטית. משבר כלכלי עולמי, שיעורי בית, כאב בשכמות, תלמידים, מטופלות, קניות ונקיונות, פרידות ופגישות ופרידות ופגישות. גרוסמן והארי פוטר, ויקיפדיה ועצומות פוליטיות מקומיות. תקשורים וספרות מקצועית. המון אינפורמציה.
וזה בלי לשמוע חדשות ולקרוא עיתונים ובלי ערוץ 2 ובלי להתעניין במדד הטל-טק ואפילו לא סרטים וסדרות מצחיקות שעוזרות לי לברוח. ים של מידע. ככה, רק ממה שמגיע עד לפתח דלתי. רק מן המפגשים והמחשבות, רק מהתבוננות על הדברים ועל איך שהם מתגלגלים.
הרבה פעמים אני מתבלבלת ולא מבינה מה אני צריכה לעשות קודם. והרבה אנשים שמגיעים אל חדר הטיפולים שלי נכנסים עם הבלבול הזה ועם שכחת העצמי שבפנים, עם התחושה שצריך כל כך הרבה לנקות ולהסיר, שיש המון עבודה לעשות ולא יודעים מאיפה להתחיל. עם הגוף שמתעייף מלהרגיש ומקהה עצמו.
פעם ידעאל המדריך שלנו אמר לי משפט שאני רואה אותו קורה כבר שנים: "שוב ושוב במעלה הספירלה עולים אותם תכנים". אנחנו מתקדמים למעלה, לא חוזרים לעולם להיכן שהיינו, אבל החומרים דומים – במקום חדש ומאותה זווית.
וחבר אהוב שלי אומר לי כל הזמן, שאנחנו נוטים להזדהות יותר מדי עם הסיפור. וזה מונע מאיתנו לראות את הדברים בפשטות, כמו שהם. בדרך כלל אני אוהבת להתווכח איתו ולהגיד שאנשים יוצרים סיפורים כדי להרגיש בפנים, וזה לא אנושי לא להזדהות, שהדברים לא פשוטים.
פשוטים, פשוטים. הוא מתעקש. זה אנחנו שמסבכים הכל. מה שקורה הוא מה שקורה, אומר לי החבר, והקריאה שלנו את הדברים יכולה להשתנות.
והפשטות אכן מגלה את עצמה כשאני מתבוננת באחרים. אני מוצאת את עצמי בשבועות האחרונים אומרת משפטים דומים מאד לאנשים שונים מאד – אבל מבולבלים באותו האופן.
מציעה להם לשוב ולהתבונן במתנות שהם קיבלו בחסד, בשפע, כשבאו לכאן. את המקומות נטולי המאמץ ורבי החן. מציעה להם לפעול משם, מתוך שמחה, ועם פחות שיפוט וביקורת עצמיים. לזכור שהם אהובים.
מתוך המוץ והתבן נראה לי שאני מבקשת מאנשים להיות עדינים יותר עם עצמם. להוריד מהצוואר את הגיליוטינה. זה מעכב כל-כך. כי באמת לא קל כאן, בשפיץ של כדור הארץ, במקום הקסום והמטורף, ובזמן הזה, שדורש מאיתנו התקדמות ודיוק, חשיפה ופריצה, שינוי ויכולת להכיל אותו.
לזהות את המתנות שלנו. לעבוד איתן ללא מאמץ. לעשות עם עצמנו חסדים קטנים וגדולים. לנשום כמה שיותר. לשכב על האדמה. ללעוס לאט. להסתכל על השמים. להגיד תודה. להתחבק עם הילדים. הזמן עובר בכל מקרה.
זה לא טיפול שורש, בקושי תחבושת. זה פשוט לגמרי. גם כזה צריך לפעמים. לא?
ועמליה אומרת:
1. שאני הזויה.
2. שצריך מהר ללכת ולשתול עץ ולשים בבור סמוקי קוורץ. למה? ואני מצטטת: "כששותלים עץ יש מין מצב כזה שכל החוטים הקודמים מתנתקים. כמעט שלא מרגישים את הרגע הזה, כי אנחנו ממהרים נורא להתחבר מחדש.
"אז לכל אלה שיש להם זמזום מתמיד של אינפורמציה מהסוג שתיארת, עומס-יתר בתדר המציאות – יש לשתול עץ. יש שם משהו אחר אחרי העץ. זה מין רגע של הישענות על המעדר ו… ניתוק טוטאלי מהעכשיו – כי העץ לקח את המקום הזה. להיות מחובר לעכשיו דרך עץ ולא דרך הדברים המוכרים… פשטייסט?"
הוי עמליה, ארצי מולדתי. הנה למדתי משו פשוט.
למי ששאל על סמוקי קוורץ להלן עוד חומר
https://www.gift4soul.co.il/%D7%A7%D7%A8%D7%99%D7%A1%D7%98%D7%9C-%D7%A1%D7%9E%D7%95%D7%A7%D7%99-%D7%A7%D7%95%D7%95%D7%A8%D7%A5-%D7%A7%D7%A8%D7%99%D7%A1%D7%98%D7%9C-%D7%A2%D7%95%D7%A6%D7%9E%D7%AA%D7%99-%D7%9C%D7%A9%D7%9E%D7%99%D7%A8%D7%94-%D7%95%D7%94%D7%92%D7%A0%D7%94-%D7%9E%D7%99%D7%99%D7%A6%D7%A8-%D7%AA%D7%97%D7%95%D7%A9%D7%AA-%D7%91%D7%99%D7%98%D7%97%D7%95%D7%9F-%D7%99%D7%A6%D7%99%D7%91%D7%95%D7%AA-%D7%95%D7%A7%D7%A8%D7%A7%D7%95%D7%A2
סופגת כל מילה בתודה, ושואלת את עצמי מה זה סמוקי קוורץ
לילי, סמוקי קוורץ: http://cmw.co.il/kristalim_main.asp?id=45
חיפשתי משהו בארכיון של מושבה חופשית והגעתי לפוסט הזה הנפלא. שלוש שנים עברו ביעף.
תודה תמר. איזה הצטרפות מקרים, כמו שאומרים, בדיוק שמעתי את השיר הזה עכשיו ברדיו, נדמה לי ששלומי סרנגה הביא עליו ביצוע, לא רע.
"ופשוטים הדברים וחיים ומותר בם לנגוע"
אחחחח גלית, אנחנו לא מכירות, אבל יוצאת מהארונית לספר לך שאני מחכה לטורים שלך וקוראת אותם בחיוך ומיד.
תודה!
ורונית, וואו איזה סרטון מאלף.
תמר
הנה אחותי, קבלי וידאו שעשה איש אחד במצלמה של הטלפון, פשוט עבר והסתכל והיה לו אוזן קשבת בשביל מישו:
יש לי בשבילך משו פשוט, אחותי.
בתנור עוף עם יין מתוק וסויה ופפריקה
במקרר עוגיות זליבנסקי משובחות שוקולד 60 אחוז
ובסוף קפה, אני מבטיחה. עוד עשרים דקות, את באה?
ומה זה ++ אחותי???
אוי אחותי, באמצע יום מזומזם ++ אני מגיעה אל הפוסט שלך מתנשפת. פשש אחותי היקרה, לא תאמיני, שוב שלוש ורבע בצהריים ולא אכלתי כלום היום. בעצם קצת ממתקים ואגוזים, והרבה תה צמחים. האוטו שלך לא פה בטח גם את באחת הריצות, ואני מתגעגעת לשתות איתך קפה או לאכול איזה אוכל של גדולים. בטח זה יקרה ביום שלישי, גם וגם, פעמיים כי טוב.
גלו יקרה,
הדברים שלך חודרים אליי בצורה הכי פשוטה ונכונה. ואת מצליחה במקום שרבים וטובים ניסו:)
זה התחיל בתהליך של אימון (כן אני עושה שעורי בית) – לראות את הטוב, הפשוט, האמיתי . ולאט לאט זה הופך חלק (קטן בינתיים) ממני. יותר ויותר רגעים של שמחה וחסד. תודה!!!
אפרופו, הייתי במעגל נשים של נאוה ביום חמישי וזה מופלא בעייני איזו עוצמה יש למעגל, מעגל נשים . חוויה שחיברה אותי לעצמי, אני מתחילה להבין שהתשובות כבר אצלי. אני רק צריכה להסכים להיות.
תודה לשתיכן. ותודה למושבה חופשית (הפך להיות חלק משגרת יומי ואני עדיין לא תושבת כרכור בצורה רשמית)
בלה
מקסים מרגיע תודה
טוב צדקת, את מתחילה הזויה. אבל כמו תמיד-
מתבהרת בסוף. (-:
וכבר אמר המשורר, כי האדם… כמו העץ הוא שואף למעלה.
וזה מזכיר לי שפעם שמעתי שבשפה של אינדיאנים קוראים לעץ standing silent friend, או משהו כזה.
ואפרופו הזויה, אני זוכרת שכשגרתי בתל אביב והייתי חייבת להרגיש קצת שפויה הייתי יורדת לשדירות בן-ציון, שמה יש פיקוסים עתיקים עם גזעים משורגים ועבים, והייתי נוגעת. רק כדי להרגיש את הזרימה העדינה בגזע, המרגיעה הזאת.
כי ככה זה גלו,העץ הוא הספיראלה,כל יום רואה עוד קצת מהנוף לא מכוח התנועה אלה מכח הצמיחה כלפי השמיים. תמיד נמצא בכאן בעכשו כביכול בחוסר תנועה. עלק "תקוע"… איזה תקוע!!! צומח כל יום כל יום עוד מילימטר כלפי מעלה. בדרך יש פרחים דבורים קיני ציפורים וגוזלים ,גשם שמש פירות וכל כיוצא בזה התרחשויות אבל בסופו של יום,מה עץ יכול להגיד? "צמחתי עוד קצת לכיוון השמיים.." הלוואי עלי.