השימושון

משהו פשוט (?!)

מאת: גלית שביב

יאללה תכתבי כבר, אומרת לי רוניתי אחרי שלושה ימים שאני מטפטפת עליה את המשפט "בא לי לכתוב משו למושבה חופשית". יאללה. מלה שמתאימה לנו עכשיו, ל-time speed ההזוי שאנחנו חיים בו.
מזרזים אותנו מלמעלה כל הזמן. זה מה שאני מרגישה. כמו היאללה-יאללה של הבוקר לילדה, שנתקעת עשרים דקות עם המברשת שיניים בפה. רק שאני כבר לא ילדה יותר, לפחות זה מה שנראה מבחוץ, וזה העבודה והמינוס וגידול הבנות והחלומות והייעוד שמגלה את עצמו, כל פעם טפח. יאללה. לזוז. ללמוד עוד משהו, לעבור עוד תהליך, לחשוף עוד שכבה, להביא החוצה עוד ועוד מעצמי.

יש לי משהו להגיד, רק שאני לא סגורה בדיוק מהו. נחמה? הזדהות? שיתוף? מה שאני יודעת זה שאני פוגשת הרבה אנשים ומזהה שחוטים דומים שזורים בחייהם. הזמן שמסתחרר עלינו וגורם לנו לאבד את התחושה – יום עובר וקורים בו כל כך הרבה דברים, ולמחרת בבוקר הוא מתרחק כאילו היה לפני חודשים. או שעה שחולפת כמו דקה, בדרך כלל עם אנשים אהובים. והחורף הזה שמבושש לבוא ומבלבל אותי. ממתינה כבר לקור המזין, לאור הרך, למים מן השמים. אתמול, סוף נובמבר, נסעתי ברכבת ממוזגת לרחובות, בגופייה קיצית.
לנו יש גשם מסוג אחר, מבול של מידע שיורד עלינו מלמעלה, מגיח מהצדדים, מתגלה מתחת. המוח שלי מנסה לעמוד בפרץ ולסנן, אבל הרבה פעמים מוצאת את עצמי עם אונות פרושות לצדדים, בכניעה מוחלטת. אינפורמציה מילולית, גופנית, רגשית, אנרגטית. משבר כלכלי עולמי, שיעורי בית, כאב בשכמות, תלמידים, מטופלות, קניות ונקיונות, פרידות ופגישות ופרידות ופגישות. גרוסמן והארי פוטר, ויקיפדיה ועצומות פוליטיות מקומיות. תקשורים וספרות מקצועית. המון אינפורמציה.
וזה בלי לשמוע חדשות ולקרוא עיתונים ובלי ערוץ 2 ובלי להתעניין במדד הטל-טק ואפילו לא סרטים וסדרות מצחיקות שעוזרות לי לברוח. ים של מידע. ככה, רק ממה שמגיע עד לפתח דלתי. רק מן המפגשים והמחשבות, רק מהתבוננות על הדברים ועל איך שהם מתגלגלים.
הרבה פעמים אני מתבלבלת ולא מבינה מה אני צריכה לעשות קודם. והרבה אנשים שמגיעים אל חדר הטיפולים שלי נכנסים עם הבלבול הזה ועם שכחת העצמי שבפנים, עם התחושה שצריך כל כך הרבה לנקות ולהסיר, שיש המון עבודה לעשות ולא יודעים מאיפה להתחיל. עם הגוף שמתעייף מלהרגיש ומקהה עצמו.

פעם ידעאל המדריך שלנו אמר לי משפט שאני רואה אותו קורה כבר שנים: "שוב ושוב במעלה הספירלה עולים אותם תכנים". אנחנו מתקדמים למעלה, לא חוזרים לעולם להיכן שהיינו, אבל החומרים דומים – במקום חדש ומאותה זווית.
וחבר אהוב שלי אומר לי כל הזמן, שאנחנו נוטים להזדהות יותר מדי עם הסיפור. וזה מונע מאיתנו לראות את הדברים בפשטות, כמו שהם. בדרך כלל אני אוהבת להתווכח איתו ולהגיד שאנשים יוצרים סיפורים כדי להרגיש בפנים, וזה לא אנושי לא להזדהות, שהדברים לא פשוטים.
פשוטים, פשוטים. הוא מתעקש. זה אנחנו שמסבכים הכל. מה שקורה הוא מה שקורה, אומר לי החבר, והקריאה שלנו את הדברים יכולה להשתנות.

והפשטות אכן מגלה את עצמה כשאני מתבוננת באחרים. אני מוצאת את עצמי בשבועות האחרונים אומרת משפטים דומים מאד לאנשים שונים מאד – אבל מבולבלים באותו האופן.
מציעה להם לשוב ולהתבונן במתנות שהם קיבלו בחסד, בשפע, כשבאו לכאן. את המקומות נטולי המאמץ ורבי החן. מציעה להם לפעול משם, מתוך שמחה, ועם פחות שיפוט וביקורת עצמיים. לזכור שהם אהובים.
מתוך המוץ והתבן נראה לי שאני מבקשת מאנשים להיות עדינים יותר עם עצמם. להוריד מהצוואר את הגיליוטינה. זה מעכב כל-כך. כי באמת לא קל כאן, בשפיץ של כדור הארץ, במקום הקסום והמטורף, ובזמן הזה, שדורש מאיתנו התקדמות ודיוק, חשיפה ופריצה, שינוי ויכולת להכיל אותו.
לזהות את המתנות שלנו. לעבוד איתן ללא מאמץ. לעשות עם עצמנו חסדים קטנים וגדולים. לנשום כמה שיותר. לשכב על האדמה. ללעוס לאט. להסתכל על השמים. להגיד תודה. להתחבק עם הילדים. הזמן עובר בכל מקרה.
זה לא טיפול שורש, בקושי תחבושת. זה פשוט לגמרי. גם כזה צריך לפעמים. לא?

ועמליה אומרת:
1. שאני הזויה.
2. שצריך מהר ללכת ולשתול עץ ולשים בבור סמוקי קוורץ. למה? ואני מצטטת: "כששותלים עץ יש מין מצב כזה שכל החוטים הקודמים מתנתקים. כמעט שלא מרגישים את הרגע הזה, כי אנחנו ממהרים נורא להתחבר מחדש.
"אז לכל אלה שיש להם זמזום מתמיד של אינפורמציה מהסוג שתיארת, עומס-יתר בתדר המציאות – יש לשתול עץ. יש שם משהו אחר אחרי העץ. זה מין רגע של הישענות על המעדר ו… ניתוק טוטאלי מהעכשיו – כי העץ לקח את המקום הזה. להיות מחובר לעכשיו דרך עץ ולא דרך הדברים המוכרים… פשטייסט?"
הוי עמליה, ארצי מולדתי. הנה למדתי משו פשוט.

הראה עוד

כתיבת תגובה

שווה לראות גם

Close
Close