[מאת: שלי מרכוס]
החלום נחלם שנים.
ההחלטה התקבלה לפני זמן מה.
ההכנות התארכו חודשים ארוכים ועכשיו אני כותבת מנפאל.
מה שהיה- נראה כל כך רחוק, אבל אתחיל מההתחלה.
לא מההתחלה של מה שגרם לנו לארוז את החיים בקופסאות, כי זה נשכח כאן.
אספר את ההתחלה של חיינו החדשים, ברגע בו נגעו גלגלי המטוס באספלט של קטמנדו.
האויר לח, גשם מטפטף עלינו באוגוסט,
הריח טחוב, גשום, מרענן.
ההמולה. הו, ההמולה.
מכוניות, מוניות שנראות כמו אוטו צעצוע, ריקשות, הולכי רגל, קופים, אופנועים- כולם אחד בתוך השני, איכשהו משתלבים, באורח נס יש סדר, יש פעימה, יש מקצב חיים.
מקצב חיים שוקק, מהיר, סוער, חי ובועט.
סמטאות הטאמל (איזור התיירות בקטמנדו) מלאים בחנויות צבעוניות, בתי קפה, מסעדות וגסטהאוסים.
הצלילים הם צלילי חליל נפאלי, ורעשי כלי תחבורה מגוונים. צפצופי מכוניות ואופנועים.
ואני בטוחה שהגענו לכוכב אחר.
אי שם בחוץ אמור להיות שקט של הרי ההימאליה.
אנחנו גרים במבוך של סמטאות. סמטאות על גבי סמטאות שעולות לגובה. מרפסות על גבי מרפסות שביניהן מתנופפים הדגלים הנפאלים המסורתיים.
ככל שמעפילים למעלה כך יותר שקט, למטה זה הבלגן. ואני פתאום קולטת שגם כאן בעיר ,הם כאילו גרים בתוך הר אחד גבוה. מטפסים ועולים לעבר השקט.
ואני. אני צופה. עומדת באיזו פינה בתוך ההמולה. הכל סביבי מסתובב ורץ וזוהר ומתערבב. ואני – לאט. אני- בשקט.
אני נשמרת. קולטת, סופגת את הריחות והקולות והצלילים ויודעת שכל יום שעובר אני מתרגלת.
כשהלילה יורד, עולים האורות, נפתחים הפאבים, צלילי מוזיקה מכל העולם נשמעים, תיירים ושיכורים מתהלכים, מתנדנדים.
המקצב נשאר מהיר ואז פתאום הכל כבה. שקט. צפצופי המכוניות נדמים, אין יותר רעש, גם המולה צריכה לישון.
כמה שעות אחר כך יעלה הבוקר והכל יחזור לרעוש ולהסתחרר.
בילינו שלושה ימים בקטמנדו, אכלנו אוכל מערבי ב0r2k , המסעדה הישראלית הידועה. היינו צריכים קבלת שישי בבית חב"ד הנפלאים, עם מרק ירקות כמו בבית וספגטי כמו בבית ועוגת שמרים לשבת כמו בבית.
הלכנו הלוך ושוב ברחובות הטאמל והילדים כבר פילסו דרכים בין כלי רכב סוערים.
והדרך קראה לנו לצאת אליה. הכיוון- פוקרה. הרים. אגם. קצת פחות עשן ומכוניות (לא הרבה, אבל לא להשאר בקטמנדו).
אז עשינו וי על מקומות של תיירים כמו מקדש הקופים. ראינו קופים, סובבו סטופות (גלגלי תפילה גדולים בודהיסטים), טיפסנו כמה מאות של מדרגות על המקדש (עם ילד בן שנתיים במנשא) ועשינו דברים של תיירים.
ואני עוד חיכיתי לדרך שתשיל מעליי את התיירת ותפתח לעולם את המטיילת.
הדרך נפתחה פתאום ביציאה מקטמנדו,
בכביש שהתפתל לו
מעל נהר זורם בגלים- גלים.
למעלה ההרים הירוקים, משובצים בבקתות קטנות
וענן שמחבק את ההר.
הדרך נפתחה והלב איתה ועוד חוזר הניגון שזנחתי לשווא.
בתים לצידיה ואמהות עייפות רוחצות בגדי עבודה מאובקים .
ילדים מתרוצצים בין עיזים ופרות, קופצים בשלוליות בוץ שמשתקפים בהן שמיים.
דוכני פירות, מסעדות פועלים וקוקה קולה שמגיעה לכל מקום בעולם.
הדרך נפתחה והשמיים התרחבו,
האוטובוס הקטן טרטר וקפצץ באספלט השבור.
אבל בפנים התחבר משהו ישן.
אולי המבט העייף של הזקן שסוחב סל קש מלא ענפים לעבר קצה הדרך.
אותה דרך שנפתחה לי.
ובסופה לקראת בואנו, התלכלכה הדרך בבתים שבורים, באדמה סדוקה ובאויר צהוב מרוב כובד.
האנשים ישבו בצידיה, דוכניהם מאחור, רגליהם יחפות והם מסותתים כפסלים למדרכות.
אחר כך יבוא הגשם וישטוף אותם איתו עד הפעם הבאה.
פוקרה.
ברגע הראשון רציתי לעשות סיבוב פרסה ולחזור. לא יודעת לאן.
פוקרה היא עיר. ויש בה מכוניות שנוסעות בסגנון ציפצוף- עיקוף. ויש בה המונים והמולה. ויש בה כבישים ופרות ותאואים וילדים שמשחקים במדרכות שבורות. ורציתי שקט.
כשעה אחרי הגעתנו, השחירו השמיים , הרוח נשב בחוזקה ומבול שטף את כל התחושות ואת העיר. הקסם שלה הציץ אט אט, כאומר – הסכמת לתת לי הזדמנות אז הנה אני נגלה בפנייך.
ויש כאן קסם. אנחנו בפוקרה כבר שלושה שבועות. ומגלים עוד פלאים בתוך כל הבלגן והלכלוך ו המוקשים שהפרות משאירות בדרך…
אנחנו מוצאים כאן בית קטן וחיים. אנחנו לומדים מחוברות חשבון ועברית. אנחנו לומדים במסעדות אנגלית של נפאלים…אנחנו מציירים ועושים צמידים מחוטים ומטיילים. פגשנו אנשים שהפכו לחברים. יש לנו את הירקן ואת דוכן הפירות ואת זה שמתקן את החורים במכנסיים ואת הכובסת.
המקרר שלנו לא מלא, יש בו מים ואננס. וכשאנחנו רעבים, מישהו מאיתנו עולה על האופניים וקונה קצת לחמניות וגבינה, ביצים ופירות ויש ארוחה נהדרת. ויש פשטות. ולא חסר דבר.
לאט ובנעימות מתהווים חיים חדשים.
ויש עוד סיפור על שלושה ימים של שלווה בהרים ויש עוד סיפור על נחל שמצאנו באחד השיטוטים וסיפורים של אנשים…ואספר עוד, בפעם הבאה.
אנחנו זוג עם שלושה ילדים. גרנו בפרדס חנה ועכשיו, בנתיים, בנפאל.
זה האתר שלנו- www.nodedim.com ויש גם דף בפייסבוק
ואנחנו מתגעגעים, אז כנסו ובקרו.
