זוגיות ומשפחהטורים אישייםילדיםכלליכתיבה פרטית

מתוך הכמעט מוות בחרתי לי חיים

[אילת מלמד]

שיחה מפתיעה מהפרקליטות תפסה אותי ברחוב צדדי בירושלים. פרקליטה, שנשמעה רצינית שאלה אם יש לי זמן, הקדימה ואמרה שזה נוגע לפיגוע, שנשלחו מכתבים לכל הנפגעים אבל אלינו היא הקפידה לצלצל כדי להכין אותנו למכתב. מסתבר, שנסגרה עסקת טיעון עם המחבל שהניח את המטען עליו התיישב איתן שלי לפני כשנה. "זה לא מענייני", קטעתי אותה, "הנער האומלל הזה שניראה לי אספרגר עם בעיות קשות של אטימות רגשית, שגויס כנגד המדינה, ובמקרה, מטען תועה שהניח, פגע בילד שלי, זה לא אישי נגדי ולכן לא באמת מעניין אותי" היא מבקשת לעניין אותי בכל זאת ומזמינה אותי לספר מה מצבו של איתן, אני עונה בנימה השמורה לעניינים ענייניים במיוחד, ומפרטת את הכאבים של הילד שלי. מהצד אני נשמעת לעצמי כמו מ"כית טירונים והתיאורים של הלפ טופ המרוסק שמדמה את מה שאמור היה להתרחש באבריו הפנימיים של בני, אינם מזיזים את הקול שלי מהיציבות שלו. מתבוננת עלי מזווית העין שלי, ועל הצורך ההולך וגובר לשתף את האשה הזרה ובעלת האינטרסים בפרטי הפרטים של הסבל שעבר. איך כאב, איך נגמל ממורפיום, איך היו הניסים עלינו כמו מפל של זוהר בתוך סיטואציה שניראה היה, שיהיה בה לפחות הרוג אחד והוא יהיה בני. הגוף שלי רועד והשיניים נוקשות, תוהה בקול אם זה הקור הירושלמי למרות שתי השכבות והצעיף והעובדה שלא קר בכלל. "אם תרצי שנעיד, נגיע" אני חותמת "אני שחקנית ואני עוברת מסך, מה שיהיה נכון לך אני מוכנה לעשות מלבד למסכן את הילד שלי, הוא רק נבנה מהפיגוע הזה. הוא ילד חזק".

נזכרת איך כתבתי את הסילבוס לקורס במכללה למורים, כשהגיע הטלפון ההוא, איך לא ידעתי עדיין שהיה פיגוע כשאמרו לי שהבן שלי נפצע ברגל וצעקתי "איזה בן? יש לי שלושה.." ושמעתי אותם שואלים אותו ועונים לי "איתן", איך דמיינתי תאונה קלה מחוסר שימת לב ועליתי על הרכב נעולה מגפיים שיהרגו לי את הרגליים עד שאחי יגיע ויקנה לי בקניון של איכילוב קרוקס עם סיכה של סופרמן. מצויידת רק בלפ טופ שלי כדי שאם של איתן הלך בתאונה יהיה לו על מה לראות סרטים עד שנשתחרר מבית החולים ואקפיץ אותו לבית הספר. איך קיבלתי טלפון מדבורה, מתל אביב, שנייה אחרי שהנעתי, שהודיעה בנימה מצוחקת שהיא בסדר, שהכל בסדר, לא לדאוג. וצעקתי "מה קרה?" ובאותה שנייה הבנתי שהילד שלי היה מעורב בפיגוע.
מהדרך עוד הספקתי לבטל דיקור ואת השיעורים במכללה ולסדר מי ייקח את הילדים ולתאם עם המורה של נעם שתצלצל אלי כשיהיה לידה מי שיחבק אותה בסוף הסמינר שואה של בית הספר, מדמיינת רגל מלאה ברסיסים, מתנחמת בהבנה שהוא חי. נחרדת ממראות שחלילה ראה, לא מעזה לדמיין שהוא המראות הקשים.

באותו הבוקר זרקתי אותו כמעט פיסית מהבית, כאב לו הגרון והוא רצה עוד יום חופש, רבנו והבאתי לו בקבוק קטן הומיאופטי, עטפתי בגרביים שלא יתנפץ בנסיעה. הוא כעס על זה שהוא נוסע ושיש לו בקבוקון של עשר טיפות בכוס מים פעמיים ביום, הודיע שהוא לא יודע איך לעשות את זה, ושבטח לא יזכור לקחת. היום הוא עם גרב מיוחדת, מתקלח אחת ליום, גם בדירת הפנימיה, משמן את אזור ההשתלה, מכבס את הגרב ביד, מייבש, מחכה שעה וגורב. אז, כשגמרתי לצעוק על כמה הוא חסר אחריות ונרגעתי, הסברתי לו שהבריאות והחיים שלו זו האחריות שלו ושאני לא אוכל תמיד להיות לידו ולהציל אותו כי במירוץ השליחים הזה חייבים כבר לעשות החלפה ואני לא אעזוב עד שהוא לא יחזיק והוא לא יחזיק עד שאני לא אעזוב אז שנחליט כבר על "שלוש ארבע ו…" כי אין זמן אחר, כי כרגע זה צריך לקרות, אני עוזבת והוא מחזיק את ההגה של החיים שלו, עכשיו, כרגע. והלכתי וקניתי לו ארנק שסופסוף יסדר את כל השטויות שהולכות לו לאיבוד בתוכו, וחיבקתי אותו עד שזה היה קצת מוזר חיבוק ארוך כזה ליד חנות של ארנקים בקניון. הוא שתק. וכך הוא הלך, אוהב וכועס. הארנק שרד איכשהו, גם בקבוקון הזכוכית העטוף גרב צבאית כפולה שרד בנס. גם הוא שרד, עטוף באהבה שלי ובאחריות שהוא לקח על עצמו.

מדמיינת אותו בשנייה שאחרי הפיגוע, מתיישב על רצפת האוטובוס, מתבונן על הרגל שלו, על הג'ינס והעור הקרועים, על השרירים החשופים, עצם, גיד תלוי כמו מיתר בודד, והוא מבין שהוא חי. סופר שתי רגליים, שתי ידיים ומחליט שכדאי לצאת מהאוטובוס, תוהה על המוזרות הזו, שכל הרגל שלו פתוחה ובכל זאת לא כואב לו. מיד יכאב, הוא עדיין לא משער עד כמה. חודש של כאבי עצבים חשופים, חודש מהדריכה הזו העצמאית האחרונה באוטובוס המעושן, ברגע של לקיחת אחריות על חייו, חודש אחר כך יישכב במיטה עד שיצעד שוב לראשונה על הרגל בעזרת פיזיותרפיסטית והליכון.
אני נזכרת ברגע בו אני נכנסת למיון והאחות אומרת עוד לפני שאני מספיקה להגיד משהו: "את האמא של הילד מהפיגוע. בואי אתי. אתם כל כך דומים" והריצה אל חדרי הניתוח והרגע הזה, בהילוך איטי, כמו סרט מבויים בנאלי, מסתובבת הצידה ורואה אותו שוכב, "הנה אמא באה, והיא צעירה ויפה" המילים עושות לי לחייך לעצמי על המחמאה המוזרה המפתיעה בתוך היום נס-גיהנום-מפחיד-קסום הזה. מכינה את עצמי שיאמר לי "תראי מה עשית לי, אמרתי לך לא לשלוח אותי לבית ספר כשאני חולה", אני רצה אליו ומלטפת את הפנים היפות שלו שזרועות נקודות שחורות וממלמלת "היחיד שיש לי בלי נמשים, סידרו שיהיו גם לך" והוא אומר "אמא, סליחה שצעקתי עליך בבוקר". במעלית למחלקה אני אומרת לסניטר "שלחתי אותו בכוח לבית ספר ותיראה מה קרה" והוא צוחק "אז את אשמה". איתן מתעורר לרגע ומרים את הראש, לוחש: "אמא, את לא אשמה" ונירדם.

אילת ואיתן

בלילה הפרטים מתחילים לעלות, התעוררויות קצרות חושפות עוד תמונה, עוד ריח, עוד תחושה, אבל רק כשהוא מספר על איך הפרמדיק קרא לו "ילדה" והוא מלמל "אני ילד, אני לא ילדה" הוא בוכה. "בטח בכיתי כמו ילדה", הוא מסכם, "אז הוא חשב שאני ילדה". "למה קראת לילד שלי ילדה?" אני מטיחה בפרמדיק שצלצל לשאול לשלומו, המום מהאמא הזו המוזרה והתקיפות הלוחמנית מול האיש שהניח את הראש של בנה על תיק באמצע תופת ודאג לו כאילו היה בנו, "זה חשוב לי להבין כי אני צריכה להסביר לו שהוא לא התנהג כמו בחורה". "מה פתאום", הוא מצטדק, "הוא לא בכה בכלל, הוא רק התחנן למשככי כאבים ולא ראיתי אותו אם הוא בן או בת מתחת לכל הדם האפר והעפר. "אני אמסור לו" אני עונה "ואם הוא לא ישתכנע תצטרך לבוא ולהסביר לו בעצמך כי אני לא מוכנה שהוא יחשוב שהוא בכיין כשהוא היה כזה גיבור"

תחנת המשטרה. אני ניגשת להוציא את החפצים ששרדו, חותמת וממלאה טפסים, יום קודם בדרך לבית החולים דיברתי עם חברה מתקשרת שלי והיא לא הצליחה לייצב את עצמה כשהבטיחה שהוא בסדר אבל ניצל בנס, ואני אומרת לה שזו רק הרגל שנפגעה. הוא כמעט מת, היא מתעקשת. אני מאמינה לה. בתחנת המשטרה אני רועדת כשהמחשב הנייד של איתן יוצא מהשקית השחורה. בתוך תיק מפולח אבחת חרב חדה ומדוייקת אלכסון, המחשב מעוקם ומרוסק. כך אמורה היתה להיראות הבטן של הילד שלי. שבועיים קודם החלפנו בינינו תיקים, עשינו קצת סדר שיהיה יותר קל בנסיעות לתל אביב, קיבלתי אני את התיק הקטן שלו וויתרתי בצער על התיק הנוח שלי עם הרצועה הארוכה. מאותו רגע הוא נשא אותו קבוע ב"הצלב", קרוב אל הלב. מתנה גדולה קיבלתי, אני מברכת על הנס טרום חנוכה הזה, על הרגע הזה שהכל התארגן בדיוק מופתי כדי שארבע מאות ברגים מתפוצצים ממרחק אפס יוציאו אותו בריא ושלם.

היום שיחה מפתיעה מהפרקליטות, לפני שבועיים חיסול של מתכנן הפיגוע, לא שמחה על החיסול ולא עצובה על עסקת הטיעון, זה לא שלי, אני מתעקשת לחמול ולמחול. זה לא שלי. גם הילד שלי הוא לא שלי, הוא גבר עצמאי שמתכנן את חייו חמש שנים קדימה, שלומד באדיקות, שמבין שהחיים האלה מתרחשים עכשיו, ואין לדעת מה יקרה מחר ובכל זאת לומד, ובכל זאת מתכנן, ושמח בחיים האלה שניתנו לו מחדש. כמה קשוחה הייתי אז לפני שנה עם עמוד שדרה מטיטניום ורשת ביטחון של אלף מכשפות טובות, הסתובבתי כמו רכב משוריין בין הרופאים והמבקרים. בסוף החודש ההוא העורף שלי היה קשה מנשוא. אינסוף כתפיים הגיעו אז לבית החולים ולא הנחתי ראש על אף אחת מהן.

לילה אחד, בבית החולים, אחרי שבועיים שדבר לא היה חשוב מלבד הרגל של איתן שלי, פתאום הבנתי שהכל חשוב, הכל, הפרטים הקטנים והזניחים של החיים חשובים ממש והכי חשובה היא האהבה. כי ככה, משוריינת כמה שאהיה, בתוכי רכה רכה ועייפה ומחפשת להניח ראש על איש יפה שתאהב נפשי. עכשיו פה, לצידו, ההוא שעלה אל מול עיני כשהפיגוע ניפץ את המסך שהפריע לי לראות אותו. כותבת ובוכה. הוא ליידי, יושב ומעצב. כהרגלנו, אני על המחשב שלי, הוא על שלו. מידי פעם מניח יד רכה או מנשק קטנה על המצח כשאני מרטיבה את המקלדת. מתכנסת למיטה כשהוא פורש לישון ומתעטפת בו סופג את הדמעות שלא בכיתי לפני שנה, מניחה על שקע הכתף שלו המדוייק לי, את הראש שלי הרך, כמו ילדה על אמא, כמו אמא על אהוב, מותר לי כבר, אפשר, מרגיש שהכרחי.
שנה אחרי, מתוך הכמעט מוות בחרתי לי חיים, גם הילד-גבר המופלא המעצבן המרגש שלי המתבגר, כבר גבוה ממני כמה אצבעות, חי. בוחר בכל בוקר לקום ולהיות הכי טוב שהוא יכול. חצות וחצי, עיני רכות, טלפון מפתיע מהמדריך של איתן, הוא לא מפסיק לצחוק ומפריע לכולם לישון, הפעם זה טלפון, בפעם הבאה הוא יעיף אותו על טיל. אמצע הלילה, אחרי שעות של כתיבה ובכי משחרר,
אני שוכבת במיטה ופשוט לא מצליחה להפסיק לצחוק.

יום לפני הפיגוע כתבתי "אמא, הגנות מאניות עוזרות במקרה של פגיעה ישירה?"
היום אני כותבת שההגנה הטובה ביותר היא אהבה.
אהבת אמת

אילת.

בסרטון: 22/11 יום אחרי פיגוע, מחכים לסוף השיר ולרדת לבדיקת עיניים, איתן לא מפסיק לפמפם מורפיום רק בשביל לא לשמוע…

הראה עוד

5 thoughts on “מתוך הכמעט מוות בחרתי לי חיים”

  1. תודה רבה לשניכם על השיתוף. כל אחד מנקודת מבטו שלו ועדין חוט של אהבה שזור בין שניכם. איתן, אתה נער אמיץ. במיוחד אהבתי את הפסקה האחרונה המעידה על ההתבוננות הכה בוגרת שלך: העולם ממשיך בשלו, השינוי הוא אצלנו. gracias a la vida.

  2. זה מה שכתב איתן ליום השנה:
    Happy anniversary
    שנה עברה. הזיכרונות מפסיקים, הפחדים מתחילים. לפני שנה ישבתי על פצצה, לא ידעתי את זה. היו כאלה שחשבו על מבצע עמוד ענן, על הפצצות מעזה אבל אני חשבתי באותו בוקר על אמא. אמא שלי המעצבנת, ששולחת אותי לבית ספר חולה, שמאמינה שתרופה הומאופתית או איך שלא קוראים לזה תעזור לי במשהו,זאת שמעירה לי שאני לא בוגר, האמא הזאת שאשמה…
    בום!!! לרגעים ספורים אין שום בית ספר, אין שום אמא, אין שום איתן. באותה תקופה ראיתי "האוס" היה שם פרק אחד שבו הייתה תאונת אוטובוס, ככה זה נראה. אוטובוס יחסית שלם, כיסאות יחסית שלמים, רגל יחסית שלמה. אני קם, מנסה לפחות, צולע ביציאה מהאוטובוס, ונופל. זו תהיה ההליכה האחרונה שלי בחודש הקרוב, גם את זה לא ידעתי. שכבתי על המדרכה, אמא כבר לא אשמה, אנשים צורחים לידי, אישה אומרת שזה היה קסאם ואני כבר לא חושב שזה היה תאונה. אני זוכר את הפרמדיק, זה שעטף לי את הרגל עם העור של עצמי, זה ששם לי תיק מתחת לצוואר, זה שקרא לי ילדה. חצי שעה שכבתי שם, או שזה רק הרגיש כמו חצי שעה, שוכב וחושב, למה הוא קרא לי ילדה? אולי כי בכיתי?
    העיקר לחשוב, אסור להירדם. כל הדרך באמבולנס ביקשתי שיתנו משככי כאבים, שלחו איתי בחור מבוהל ממד"א שלא ידע מה לתת בכלל, מזל שזה היה נסיעה של שתי דקות. אני לא יודע כמה זמן חיכיתי להיכנס לניתוח, יותר מדי ,את זה אני יודע, מחכה לאמא שתחתום על הטפסים. ישבתי וישבתי, העברתי את הזמן בלהריץ דחקות עם רופאים כשהם תוקעים בי צינורות איפה שרק אפשר,לדבר עם דבורה שהגיעה לפני אמא שלי לבית חולים ולענות לרופאים מציקים ששואלים אותי אותן שאלות רק כדי שלא אירדם.
    אמא הגיעה, מכניסים אותי לניתוח ואני ישן סוף סוף. היום הראשון בבית חולים היה עמוס, ניסו לעשות לי החלפת תחבושות עד שהחליטו שצריך לעשות לי הרדמה, חיילת אמריקאית זקנה ומעצבנת ששרה מספיק נורא כדי שמחלקה שלמה תיקרע מצחוק והניסיון הראשון שלי עם סמים. ביום השני עברתי לחדר מבוגרים יחד עם אציק. הו איציק, המסכן שכבר כמה שנים חי בבתי חולים, הבחור הילדותי, המצחיק שעזר לי לעבור חודש שלם, זה שהציל אותי מליצנים רפואיים וזה שתמיד יעלה על העצבים של כולם.
    שאר הזמן חולק באופן די מוחלט, שלושים אחוז מהזמן בשינה, עשר אחוז טיפולים, עשר אחוז ביקורים וחמישים אחוז תקוע בתוך הלפטופ. היו רגעי משבר והיו רגעי שמחה, אבא שלי חזר מח"ול, היו את הזמנים בהם היו באים אנשים ועשיתי כאילו הכול בסדר, היו אנשים שאפילו את זה לא עשיתי בשבילם. הרב שלי בא לבקר ועשיתי את עצמי ישן. נגמלתי ממורפיום על הדרך ואפילו אכלתי אוכל בית חולים, מעשה אמיץ, אני יודע. פוסט טראומה לא הכתה בי חזק. פחד קטן מנסיעות ומחסור בחיוכים אבל לא יותר.
    יש דברים שמתחילים שנה אחרי אז יכול להיות שעוד יבואו אבל דבר אחד הכה בי כשיצאתי מהבית חולים, דבר שכנראה מכה בהרבה אנשים, העובדה ששום דבר לא השתנה חוץ ממך, לא מורים חסרי רגישות, לא אנשים שלא מסכימים לפנות מקום באוטובוס ולא החיים שממשיכים לא משנה מה. לסיום אני רוצה להגיד תודה לכל מי שבא ועזר, תודה למשפחה שעשתה הכול בשבילי ותודה לחיים האלה שלמדתי להעריך בשנה האחרונה. תודה.

  3. זוכרת היטב כל רגע ורגע מהימים ההם… ומאלה שקדמו להם… זוכרת במיוחד את מפגש המנהיגות (את לא היית, היית לצידו של איתן) בה ברכתי בדמעות על הנס. ״בימים ההם בזמן הזה״… מברכת אותך על ההתמרה שעשית מאז, ועל המקום אליו הקפצת את חייך וחיי ילדיך. אהבת אמת, ללא ספק, זה הריפוי הגבוה מכולם!

כתיבת תגובה

Close