ילדיםכתיבה פרטיתסביבה וקהילה

ניסוי צופרים

11 בבוקר בדרך הנדיב. באוטו הממוזג מתנגן ז'ובים. הבועה המכאנית נושאת אותי ממקום למקום.
פתאום אימה, מועקה, כיווץ בגרון ובבטן, בחילה. עוד לפני שהאוזניים שומעות – כל החושים נדרכים.
מה זה, אמבולנס? משטרה? העיניים מחפשות דרך מילוט אבל שום מכונית חירום לא מפלסת את דרכה מאחורי ומצדדי. אה! זה הניסוי צופרים! אתמול היתה הודעה מוקלטת בטלפון. השכל נרגע אבל שאר המערכות ממשיכות להשתולל נוכח היללה האיומה הזאת, כמו אלפי תנים ממתכת, כמו להקת צבועים מדממת.
תמונות מהירות של אובדן היפותטי גורמות לי להתקשח, לטרוק את הלב.
ואם [תסריט בלהות] היה קורה? ואם [תסריט בלהות 2] ?
מאיפה הייתי לוקחת אומץ להמשיך?
באופן מיידי מופיע מול עיני-לבי יובל רוט. יובל ויעל רוט, כמו כמוסות נחמה, צפים בתודעתי כשאני פונה שמאלה לדרך הבנים. עצם נוכחותם במרחב האנרגטי מייצרת הקלה ושפיות. הצפירה נגמרת.
אני נושמת את הדמעות בחזרה פנימה, מגיעה הביתה ומוצאת את אהובי המום מול הרדיו, מחפש לשמוע אם נפלו טילים בעמיקם או משהו. הוא לא ידע על הניסוי, שכחתי לומר לו.

כשהיינו בסחנה ינאי שאל אותי פתאום תוך כדי שחיה מה הפחד הכי גדול שלי.
שאלה ממוקשת. צריך לענות בזהירות. התת מודע שלי מוחק בבת אחת את כל הפחדים ואני לא מצליחה לדלות משהו. מה גם – וזה נכון – שאין לי המון פחדים.
"נו.. " הוא מפציר בי, "אז מה הרגע שהכי פחדת בו בחיים?"

______

תגיות
הראה עוד

6 thoughts on “ניסוי צופרים”

  1. זה לא רע להיות בענינים , בעתונות הפלך בשבוע שעבר היה כתוב שיהיה ניסוי כזה, נכון גם אז יש רגע מפחיד. אבל במציאות זה רק ניסוי צופרים!

  2. (אחותי, באוגוסט גם אפשר. בואי בואי תשבי כאן רגע אני אראה לך.)
    חוצמזה.
    בכלל לא ידעתי על הניסוי. זה תפס אותי ואת הזוג, היא בצירים, בבריכה הגדולה שבחצר שלהם. עצים ממעל, בריכה עגולה מפנקת, צירי לידה, שלוות אלוה ואדמה. ופתאום זה.
    אני נשטפת אימה כי הבנות לא איתי. הן בים עם אבא שלהן. בתרחישי האימה שלי, לא משנה מה קורה, אני מדמיינת שאני מחזיקה אחת ביד אחת והשנייה ביד שנייה. הן איתי וככה אני יכולה לשמור עליהן.
    ישר התקשרתי לאמא שלי. ככה אני. אמא אמרה, בטח התקלקל להם משו שמה. ע' רץ לבדוק באינטרנט ומ', בין ציר לציר אמרה, שאם זה היה על באמת אז היה עודפם. ככה היא בטוחה. כלומר חושבת. כלומר ככה נראה לה שצריך.
    נרגענו.

  3. במיוחד בקטע של הרגליים השעירות.
    שיבוא כבר ספטמבר, ויביא איזה בוקר שקט לטיפוח הגוף, כולל שורשים אחרי כל הכלור והמלח..

  4. הבעיה הגדולה היא שזה חרוט בד.נ.א שלנו והבעיה הגדולה עוד יותר שזה נחרט גם בד.נ.א של דור ההמשך שלנו.

    הבעיה הכי גדולה זה שאנחנו חיים במקום שיכולים ליפול עליו טילים ככה ביום בהיר אחד בשעה 11 ואכן אין לאן לברוח.

    הזוי ומציאותי כאחד. מצד אחד שלוות עולמים בפלך המנומנם שלנו ומצד שני סוג של wake up call אכזרי שמזכיר את המציאות המטורפת שם בחוץ.פרדוקס.

    אני תמיד מוצא נחמה בעובדה שלאחר מסע ההרפתקאות המופלא עד למאוד של פרודו וסאם ושאר חבורת הטבעת הם חזרו לפלך. למיטב הבנתי הצנועה זה המסר העיקרי שג'ון רונלד רעואל טולקין רצה להעביר. נדמה שכל המלחמה הנוראה של בני האור ובני החושך הייתה רק כדי לחזור לשפיות שבה ההוביטים הנחמדים עם הרגליים השעירות יוכלו להמשיך ולחיות בשלווה בפלך המנומנם שלהם.

    כמוהם כמונו.

  5. אנחנו היינו בבריכה עם חברים , עמדנו המומים , הילדים עמדו – חשבו צפירה יום הזיכרון…….
    ואני כל הזמן מלמלתי – טוב , אין לאן לברוח , אין לאן לברוח…….
    לאן ננברח? פחד

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

שווה לראות גם

Close
Close