נכנעת לשניצל

[מאת: יעלה זלאיט]

בגיל 47 נכנעתי סופית.

לא, זה לא כמו שזה נשמע, זה יותר כמו …קש קטן ששבר את גב הגמל, או, כמו אבן קטנה שנכנסה בנעל באמצע אירוע קריטי לעתידי..וזהו, כבר אי אפשר לצעוד אותו דבר, אבל הפסון צריך להישמר.

כל חיי כאמא, עברו עלי בניסיון מתמשך, עיקש ועקבי, ללמוד לבשל אוכל מזין וטעים.
לאחרונה הייתה לי סוג של הארה, במשך כחודש שוחחתי עם הירקות אצל הירקן, לראות אם הם עונים לי, בוחרת אותם לפי רמת השיחה, רובם גססו. זה היה אצל סתם ירקן , מטעמי חסכון ,לרגע שחררתי את האורגני… התנפלתי על המטבח והבנתי מה זאת אהבה (מהסוג הזה..).

את חיי העצמאיים התחלתי בתנועה בין "בורגר ראנץ" למסעדת "קרן" שהיו אז, בשנות ה-80 ממוקמות בשני קצוות רח' "אבן גבירול" (תל אביב , תל אביב!!). בבית (בדירתי המעוצבת ,כלומר, בגיל שעוד גרים בדירות) ידעתי להפשיר "פיצה מקפיצה", להכין דג סול בחמאה ועוף בשזיפים..אל תתהו למה, ככה!

ואז נכנס אל חיי איש אחד גבוה, שהמטבח שלו היה מקושט במדף ארוך מלא צנצנות עם גרגירים בכל מני צבעים – מאוד התרשמתי..זה נראה מסוגנן, כפרי כזה, אקזוטי, מזרחי,,,, הפלא היה, שהוא גם ידע מה עושים עם זה..
הוא היה צמחוני, אז דג סול ועוף בשזיפים לא באו בחשבון, גם לא ראנץ בורגר ….

יום אחד בביקור רומנטי בדירתי, הוא בדק מה יש בסיר שהיה על הגז, לא משהו שזכרתי שיש שם כי זה היה אירוע נדיר בפני עצמו, פעם היה שם, עוף בשזיפים אבל באותו "הווה", זו הייתה חווה קטנה לגידול פניצילין…
כנראה שהוא לקח אותי כאתגר, או שהוא התרשם מהחוש המדעי שלי או סתם מתחתוני החוטיני.. אי אפשר ממש לדעת, גם לא אחרי 21 שנות נישואין…..

מאז חלפו הרבה מים בסירי האורז…שהוא, כמובן, לימד אותי לעשות.
נולדו הילדים .. "הבכור" העביר אותי מהר מאוד לתזונה אורגנית מוקפדת, עוד כשזה היה נחלת משוגעים ותימהונים. עד גיל 3, הקיבה שלו התפרקה עם כל שינוי ולו הקטן ביותר ואנחנו, נוודים שכמותנו, בין איי יוון לחופי נחלים, עסקנו רבות בניקוי עיסות דביקות מסביבתו וכביסות אין סופיות של מצעים צואים…
אז עשיתי השתלמויות בזק בתזונה אורגנית ורפואה אלטרנטיבית כי שום דבר אחר לא עזר.

כשנולדה "הנסיכה", מצאתי את עצמי יותר מדי שעות במטבח מבשלת הכל מההתחלה, 3 ארוחות ביום ועוד ארוחות בינים, מוקפת עשרות צנצנות שכבר שלטתי בתוכנן והררי כלים. לא שהאבא הדיר עצמו מהמטבח, נהפוך הוא, אבל הוא לפעמים גם מפרנס, וכשהוא מפרנס, הוא לא בבית, אבל ממש לא בבית. בתקופות כאלה , רק את הכיור השארתי לו.

הצבתי לעצמי אתגר: ארוחות מזינות, טריות, איכותיות, אורגניות ב 7 דקות ,לפני שאתחיל לתלוש את זיפי הקרחת האופנתית שהצטיינתי בה גם אחרי המעבר לכפר (פרדס חנה הייתה אז כפר) ..הייתי חייבת לשמור במשהו!! על התלאביביות שלי..
האתגר גרר אחריו תחושה של שינוי ממשי בדימוי העצמי: במקום שיחות טלפון עם חברותי התל אביביות על אמנות, פילוסופיה והתפתחות אישית, נצבעו שיחות הטלפון האין סופיות בטיפים מעולם המזון המסתורי, לשלל אותן חברותי שילדו אחרי…זה היה לפני שהכרתי את ורד לב (נטורופטית וחברה).

אז אחרי כל הביוגרפיה המקוצרת הזו בהיבט התזונתי, אני חוזרת לעניין והעניין הוא- שניצלים!!

שאני אכין שניצל ?– על גופתי ! חיים שלמים ללא שניצל, ואם כן ,אז ניסיתי כמו אמא שלי- עם זיכרון של פלטה אפורה, חיוורת מנוקדת באדום, זה לא עבד. אבל בשנתיים האחרונות נהייתה דרישה – אמא שניצל!! , כל האמהות עושות שניצלים!

אחרי שזכיתי לראות מצגת "לייב" של אב (גרוש +2) שהוכתר כאלוף השניצלים, מכין לנגד עיני, עם כל הגישעפט, ערמה מפוארת וקוצר הערצה מכל הבנות במסיבת הפיג'אמות, שינסתי את שרוולי המתנפנפים, פתחתי את כל החלונות ומאז כשאני נשברת, אני מתמודדת עם צלחות של קמח וביצה ופרורים – לא גיליתי, עד כה, לאף אדם מעל גיל 13 את עיסוקי הנלוז, אבל זה עבד, נו האמת שלא ממש, אולי רק פחות או יותר, בדרך כלל הם יצאו שרופים מבחוץ וורדרדים מדי מבפנים… חתכתי , מזערתי, קניתי רק פילה חזה עוף (נשמע יותר מתוחכם ואריסטוקראטי משניצל לא?) ולא, הנס לא קרה.

בסתר ליבי ידעתי את המענה לתסכולי אבל מבחינתי זה היה הגבול!!! אז זה היה, גבולות נועדו להיפרץ, להימחק, או לא להיקבע כלל (לגבי, לא לגבי הילדים, חלללילה)…
אחרי שמשלוח השניצלים האחרון הוקפא ואזל רק אחרי כחודש ובעזרת החתולים, הבנתי, שאשר יגורתי בא:
עדיין הדחקתי….
זה נראה לי אלים ותופס מקום במטבח!!!
אבל יום אחד נפגשנו עין בעין, יותר נכון ראש בראש ומה זה כאב לי הראש!!!!
באותו יום הוא הגיע בכל כובדו למגירת הציוד המטבחי העולה על גדותיה (ואלוהים יודע איך זה קרה לי)
הגנבתי אותו והוא חיכה שם בחשכה, עד שהצעיר במשך שבוע דרש שניצלים.

ניסיתי כל מני תבשילים, ניסיתי להתעלם, אבל מכיוון שהוא כבר יודע לכתוב, ישב וכתב את רשימת הקניות. והכניס שם עוד כמה דברים – שניצלים ואינטגראנטים למוס שוקולד בלתי אפשרי…. הבעל (אותו אחד מאז), הצמחוני, העיראקי, אך הפולני ביחס לילדיו, חזר עם מגש חזה עוף אורגאני משובח והוריד בגנשמואל משכנתא.

עברו עוד יומיים עד שהפשיר הגוש באיטיות, כל פעם שפתחתי את המקרר הוא היה שם – ולא ,לא, הוא לא נעלם מעצמו, גם החתולים לא הצליחו לשים עליו טלף, אז, עוד קיוויתי שאין פרורי לחם ואני אמצא מוצא של כבוד, אבל אפילו פירורים היו…
….פתחתי שוב את כל החלונות, פתחתי את המגירה, הוא היה שם, כמו מאהב, מחכה בסבלנות, חטוב, נקי ועוצמתי.. ולנגד עיניו המשתאות של הצמחוני הוצאתי אותו,
את פטיש השניצלים הפרטי שלי.

הצמחוני אמר – למה להכות אותם, הם כבר מתים לא? בטח נזכר בקרפיונים באמבטיה של אמשלו.

דפקתי את האמאמא שלהם, הכנתי ערמה מפוארת – אני – אמנית אינטלקטואלית לשעבר, דופקת שניצלים כל הבוקר, התנחמתי בכך שהילד יהיה מרוצה, שיתעלף מרוב הכרת תודה, הנה, היא סופ סופ אם ככל האמהות, גם מכבסת, גם מגהצת לאחשלי וגם דופקת שניצלים בפטיש.

טוב הוא אכל קצת וגם החבר שלו , טריוויה.
ואני – אפילו הכניעה שלי לא הייתה הרואית
סתם אירוע שולי שהגיע באיחור של 20 שנה.

ואנקדוטה ביוגראפית – כן, על שנות ה- 40 כבר כתבתי משהו, אבל אני על ההר של אמצע השבעיון וכבר הבנתי כמה דברים.. אני מתכוננת ל- 49 – שנת שחרור העבדים.
שלב הכניעה מקבל משמעויות אחרות, שלב השחרור גם. העיסוק בהמצאת עצמי מחדש בכל בוקר כמעט, כבר פחות מתיש, ובעיקר ההבנה החביבה משהו, שהפסון לא מחזיק ועדיף להחזיק פטיש שניצלים לפחות הוא עושה את העבודה, מה שהפסון כבר לא…

הערת הצמחוני- עוד יחשבו שזו את שמבשלת בבית….. והמבין יבין!