טורים אישייםכלליכתיבה פרטיתמהעולםשיטוטים

סיפור אהבה קצת אחר – יובל כספי

ג'ינג'ר, דבש וכורכום, פיזיקה קוונטית ושקדיה אחת

 

[יובל כספי]

 

שיר אהבה לאחת שלא יוצאת לי מהראש, אהובתי הנצחית, הבלתי מעורערת, גן העדן (בעיקר לטבעונים) עלי אדמות, מנתצת השלשלאות (בעיקר אלו של המיינד), מלכת ההינדים וראשוני האדם, חאליסי של גנגת העשב הגדול – רישיקש הראשונה לשמה!

לקח לי זמן לכתוב אל ועל האהובה החדשה שגיליתי, בדיוק כמו שלקח לי זמן לגלות שאני בעצם מתאהבת. אבל… כמו שחברי למסע יוכלו להעיד – הזמן הוא לא באמת כרונולוגי והכרונולוגיה, למעשה, כלל לא קיימת.

אז למה בכל זאת לכתוב ולמה דווקא עכשיו?

כמובן שאי אפשר להתעלם מהמשפט המופלא שחשף עצמו בפני בזמן תרגיל בלימודים והעלה בי ריח געגועים עז לנפלאותיה של הודו, אך הסיבה הקונקרטית יותר קרתה דווקא הבוקר, כשמיהרתי לצאת מהבית וגיליתי שהמנעול התעקם ואני תקועה בפנים. הודו הכתה כמו שרק הודו יכולה להכות – הרי מה הסיכוי שדבר כזה יקרה, ועוד בארץ?! הרגשתי את חמת זעמה של רישי משל הייתה האלה קאלי (או שמא זו בכלל מולי וויזלי?) בכבודה ובעצמה, ואפילו יכולתי לשמוע את הכעס בקולה כשהיא גוערת בי "יובל כספי, איך העזת לבגוד בי עם כרכור?"
(גילוי נאות: יכול להיות שהשוויתי את רישיקש לכרכור. יותר מפעם אחת.)

ובמצב כזה, כשאני תקועה לבד בבית, מה יותר טוב מלחשוב על למה דווקא עכשיו זה קורה, וכמובן לכתוב על זה (ולמה, לעזאזל, כל כך קשה לצאת מפה?)?

ובחזרה לרישיקש המדהימה – בהתחלה לא סבלתי אותה. הייתי בטוחה שתוך יומיים אני עפה. לא יכולתי לשאת את הרעש, צפצופי האופנועים, הצפיפות על הגשר, האופנועים על הגשר, הקבצניות על הגשר, הרעש בגשר, הפפראצי בגשר, הגשר… אך כמו בכל התחלה של מערכת יחסים בריאה וטובה, רישי ידעה איך לפתות אותי – היא הציגה בפני מגוון קולינרי מרשים (וטבעוני), שכלל את כל אבות המזון (בעיקר פלאווח), החל מאוכל רחוב כמו סמוסה ואלו תיקי, דרך עוגות בננה (חמה, קרה, טרייה, יבשה), גלידת אבוקדו, פיצה עם כרוב, מלאי כופתא, פיצה בלי כרוב, אורז עם דאל, טאלי משובח (וגם כאלה שקצת פחות), שייק תרד, שייק אוראו-חמאת בוטנים ועד צ'יזבורגר. ופלאווח. בל נשכח את הפלאווח (איטס פלאפל אינסייד מלאווח. נואו צ'פאטי יס מלאווח).

אחרי שטעמתי כל מאכל אפשרי – הזוי ככל שיהיה (חוץ מגמבה. אני עדיין לא נוגעת בגמבה), ואחרי שנפרדתי מחברי לטיול, לגסטהאוס ולצלחת, עשיתי את דרכי לפול צ'אטי אשראם בידיעה שגם אם אחזור לרישיקש, זה כנראה יהיה ליומיים-שלושה.
אך רישי העקשנית תעתעה בי בשנית.

בסבב השני היא פיתתה אותי להגיע ללאקי קפה, שם פגשתי את גדולי המוחות וטייקוני הפילופים. היומיים-שלושה הפכו לשבועיים-שלושה, בהם עפנו הכי רחוק וגבוה שאפשר (ועם כמות האוכל שדחפתי לפה אין לי מושג איך בכלל הצלחתי להתרומם), הגינו רעיונות וזממנו מזימות שכללו, בין היתר, השתלטות מאסיבית על אנשי כדור הארץ דרך החלומות. אפילו הקמנו לשם כך מפקדה במאדים ושלחנו נציגה להפיץ את הבשורה. וכל זה, כנראה, בניצוח איזה קוף שיושב לו אי שם על צמרת אחד העצים ומתעד הכל במכונת כתיבה ישנה; מקליד באטרף ומעיף דפים לכל עבר משל היה ג'ק ניקלסון בסרט "הניצוץ".

בקיצור (או באירוך), עכשיו אני יוצאת מהארון המי-יודע-כמה שלי: התאהבתי ברישיקש, עיר האורות המהבהבים. למה ואיך בדיוק? רק הקוף יודע, אבל כנראה בגלל שהכל זמין, הכל טעים, הכל מצחיק, הכל עמוק ובעיקר – הכל פוסיבול.

ורק שאלה אחת נשארה פתוחה – למה, בשם זקנו של מרלין, כל כך קשה לצאת מפה? (ומכיוון שבאורח פלא לא חזרתי עם קילוגרמים עודפים, כנראה שלמרות הכל התשובה היא לא "כי לא הצלחת לעבור בדלת").

_________________________________

יובל כספי, סטודנטית לרפלקסולוגיה. חיה את עולם הסיפורים והדמיון, כותבת מהנשמה-אל הנשמה-את הנשמה, תרמילאית נצחית במחוזות הקסם והפנטזיה ובעולמות הרוח והמיסטיקה

תגיות
הראה עוד

כתיבת תגובה

Close