השימושון

סיפור של חורף

אז ירד גשם בלילה, ואפילו קצת בבוקר, אבל נכון לאתמול התודעה עוד היתה בסתיו. אחרת איך אפשר להסביר את השאננות שבה יצאנו לטיול אחר הצהריים בכפכפי אצבע ובלי שום מטריה?
זה התחיל רגוע. השמיים היו יפים עם ענני קצפת סמיכים ואנחנו התהלכנו בדרך לשדות. ינאי משך את החופש בעוד יום וגיאגי גם ככה כל יום בבית עם אמא שלו השאפה, שהעמיסה על העגלה את כל הכיבוד שנשאר מהיומולדת. ככה הולכים ונותנים לשקט אחרצהריימי למלא לאט לאט את הלב.
הנה ענן אריה, הנה ענן בצורת כושית ענקית עם תחת שמן, הנה ענן בצורת הראש של ויזלטיר. איזה כיף זה לראות עננים ביחד!. ינאי אמר שהוא רוצה לבקר את צוף, הם מזמן לא נפגשו. "נראה אם יסתדר" אמרתי, כי היה כל כך יפה בחוץ ובא לי להמשיך לטייל.
הפיקוס הענק של הבית האחרון ברחוב הדליק אצל השאפה זיכרון מעצי הענק בקיבוץ שלה. הקיבוץ שלה הדליק לי זיכרון של מישהו שהגורל צחק לו בפנים. האסוציאציות נשלפו מתוך הנוף כמו מטפחות משרוול של קוסם. (אם שמים לב אז זה תמיד ככה, אבל הפעם במיוחד).

ברחוב האחרון, כשהיינו רחוקים מכל בית וגג, התחיל טיפטוף מינורי. אחרי עוד כמה צעדים זה הלך והתגבר. זרמנו. צוחקות מהטיפות המדגדגות, קצת מחישות צעדים. אחרי עוד כמה מטרים הטיפות התחזקו ואז פתאום התחיל מבול, פשוט מבול סוער ושוצף. מבט חייתי ימינה ושמאלה – המחסה הכי קרוב זה האורווה של פרידמן. אין לא נעים! נסנו לשם בצהלות, ישבנו בין קוביות החציר בתוך הרעש החזק והתפוצצנו מצחוק. היה לנו הכל: כיבוד מתוק וגם מלוח (ככה זה כשיוצאים לטיול עם הריונית..) מצלמה, מים, אור מדהים ורסיסים של גשם שחדרו מבעד לרווח שבין הקיר לתקרה.

קובבים

כשהגשם הפסיק יצאנו מהמחבוא והמשכנו בטיול. התעלות שלצד הכביש היו ספוגות מים, בתוכן שטו עלי אקליפטוס מנוקדים. הופ! ינאי קפץ לתעלה. הופ! הצטרף גם גאיגי לחגיגה. עמדנו לידם, מסתכלות בהנאה איך הם חופרים ומתפלשים ומצחקקים ועושים קובבות מבוץ, ומציירים עם האצבעות ומתלכלכים משו משו. אחרי איזה רבע שעה שכנענו אותם להמשיך כי הערב התחיל לרדת, ואז ינאי פתאום הצביע על התעלה והעצים והבוץ והחממה והשמיים ואמר בשקט:
– את יודעת מי עשה את כ-ל זה אמא?
– מי?
– אני.
לרגע אחד הנדתי ראש בידענות של מבוגרים ואמרתי בזילזול מצטנע: "כן בטח!". השאפה נתנה בי מבט נוקב ואוהב, שהזכיר לי שזה באמת נכון, החיצוני הוא הפנימי, ושהילד מבטא בספונטניות אמת עמוקה, שהרבה מבוגרים חוצים אוקיאנוסים – לא תעלות – כדי להיזכר בה.

– "ועכשיו הולכים לצוף!" הכריז הילד.
– "נראה.." משכתי זמן. לא נעים ליפול על אנשים עם ילד בבגדים מבוצבצים כל כך…
אבל הילד דילג בטבעיות אל פינת הרחוב ההולך ומחשיך ושם, עומד לבדו כמו ממתין לפגישה שנקבעה מראש, עמד צוף.
– "את רואה? אמרתי לך!" הוא קרא מאושר ודילג לזרועותיו של החבר שלו, ושניהם ביחד זינקו לתעלה ורצו בה מגדה לגדה ואז נכנסו לחצר, ויצאו, וגאיגי המשיך לדלג ובאיזשהו שלב פתאום עלה לו על הפרצופון מבט קונדסי והוא אמר לאמא שלו: ועכשיו את!

אין עליה!

השאפה הסתכלה ימינה ושמאלה וקפצה לתעלה גם היא, בבגדיה הלבנים ובבטנה ההריונית. "בואי גם!" היא עודדה אותי להצטרף.

…שני תאילנדים שחלפו על אופניים ברחוב ההולך ומחשיך ודאי תמהו על המראה המשונה: שתי נשים וילד דוהרים בעליזות מגדה לגדה בתוך בוץ, מושב בישראל, תחילת החורף.

הראה עוד

5 thoughts on “סיפור של חורף”

  1. אותנו הגשם תפס בדרך מטיפת חלב הביתה אבל לא היו שם סוסים, רק רשת צל מקושתת שעושה לפעמים צל לבצל ויש בה המון חורים.
    בדיוק אז אבא הגיע להציל אותנו מיוזמתו המלאה כי אמא לא שמה לב שהילדות שלה כבר ממש ספוגות (שמחת הגשם הציפה אותה ועשתה לה קצרים בהיגיון).

    יותר מאוחר עשינו טיול בעירום בשלוליות. גשם גשם אבל חם.

  2. יש תגובה, יש!

    "השאפה נתנה בי מבט נוקב ואוהב, שהזכיר לי שזה באמת נכון, החיצוני הוא הפנימי, ושהילד מבטא בספונטניות אמת עמוקה, שהרבה מבוגרים חוצים אוקיאנוסים – לא תעלות – כדי להיזכר בה."

    קטעים כאלו, מן הדין שיפורסמו במדיום קצת יותר מרובה קוראים אף מפורום זה.

    תודה לך על היופי והמשמעות שאת מוצאת בכל שבריר חיים, על תשומת הלב והיכולת לזכור כל משפט ונספחי רגשותיו, ועל חדוות ההבעה.

כתיבת תגובה

שווה לראות גם

Close
Close