סליחה

יום כיפור. תמיד נראה היה לי מוזר שצריך יום מיוחד לבקש כפרה ומחילה. כאילו שאפשר לחטוא כל השנה אבל צום של יום מכפר על הכול. ועדיין טוב שכולם בהתכוונות כנה וזכה, מביטים אל עצמם ומוצאים את הכוח לבקש באמת את הסליחה. זה לא מובן מאליו.
ולפעמים זה מרגיש קצת מכני, קצת אוטומטי, לבקש סליחה מכולם – מאשתי וילדי ומהורי וחברי ומשותפי וקהילתי ומהטבע והחיות ומהעולם כולו…
אז לפני הכול אני רוצה לבקש סליחה אחת עמוקה, מרעידה, קשה ומייסרת.

סליחה מעצמי.

עומד אל מול המראה ומביט בעצמי מביט בעצמי בעצמי. מגניב חיוך קטן שלא נראה מזויף, מרפה את הכתפיים, עומד נוח. עוד רגע יחזרו גיל והילדים, אז לוקח נשימה עמוקה ועם כל החמלה שיכול למצוא בתוכי, לוחש אל תוך תוכי –
ס ל י ח ה.

סליחה על כל הפעמים שהלחצתי את עצמי, להספיק בזמן בלתי אפשרי, משימה שתכליתה לא היתה חשובה מספיק בשביל לדרוס את עצמי.

סליחה על כל השיפוטים שהטחתי בעצמי כל השנה וכל החיים, שאני עצלן ופחדן ומחפש תירוצים. כן! לפעמים אני עצלן ופחדן ואלוף העולם בתירוצים. זה אנושי. מחבק את החלק הזה בעצמי וממשיך.

סליחה על הביקורת העצמית על שאני דוחה כל הזמן למחר-כך דברים שהייתי צריך לעשות אתמול או לפני שבוע.
או שאני דוחה אותם לרגע האחרון. אני לא יכול לעשות בכוח ולפעמים הזמן הוא המניע הטוב ביותר לפעולה.

סליחה על שלשום, שיצאתי מהמקלחת, הבטתי בכרס הקטנה שהשתרבבה לה וקראתי לעצמי במוחי – "איזה שמן". אני רק אוגר קצת אוכל לחורף הקר… ובכלל, מזדהה עם אשתי ההריונית… שהרי גם אני יודע שקצת פעילות גופנית תחזיר הכול לקדמותו – אז לשם מה השיפוט?

וסליחה לגופי על שלעיתים אני מאביס אותו יותר מדי, או במזון חסר כל ערך – הי! מי אמר שחלה טריה עם נוטלה היא חסרת ערך? כמה נהניתי מהטעם, איך התענגתי על כל ביס – היש ערך גדול מזה? מחר אנקה את הגוף בשייק בריאות על הבוקר…

וסליחה גדולה לעצמי על שלא אהבתי את עצמי מספיק ולכן הרשיתי לעצמי לכעוס ולרגוז על העולם על שהוא לא מושלם. בדיוק כמוני…

…הנה מגיעה משפחתי האהובה, עוד מבט קטן וחיבוק גדול לעצמי. מקבל את עצמי עם כל החלקים, היפים והמכוערים. לפחות היום…

ואולי, רק עכשיו, כשבאמת סלחתי לעצמי, אוכל לבקש סליחה כנה מכל השאר…