טורים אישייםכלליכתיבה פרטיתסדנאות, קורסים, חוגים

עבּאדי לשבַּת

[מאת: גלו שביב]

זה סיפור על הפתעה נעימה באמצע
ההתרוצצות המשוגעת.
סיפור על יהלום שזוהר בתוך
ערימה של שחת.

הקדמה –

העניין הזה עם בבילון*, כמו שתרגם אותה יפה בוב מארלי זצ"ל. תמיד לוקח לי איזה שנה להתאפס על המשימה שנחתה עלי, רק מההתנגדות לשיתוף הפעולה עם המערכת. ככה יצא שהגעתי לרגע שאחרי הרגע האחרון, ונרשמתי באי-רצון לקורס נהיגה נכונה. נהרוג את זה בפעמיים בתל אביב, בימי שישי. לייק א בריז.

אבל היד המכוונת הגדולה בחשה היטב, וקרה שאני הייתי בטוחה שהקורס במכללת תל-אביב מתחיל ב-9:00. הצנחתי את הבנות בשער בצפר, המשכתי במעופי אל הרכבת, תפסתי מונית, רצתי עוד כמה מטרים והגעתי ממש רק עשר דקות אחרי הזמן.

בסוף המסדרון המרובב ישבה לה גיברת קהה וממושקפת מאחורי דלת של זכוכית משוריינת וסירבה להכניס אותי. וגם לדבר איתי. "תתקשרי למוקד", היא מסמנת עם האצבע וחוזרת אל המסך שמולה. אחרי עשרים דקות מורטות, כל התיקים עלי, קיבלתי את התשובה ההרמטית. מצטערים מאד גבירתי, הקורסים מתחילים ב-8:00 ועכשיו את לא יכולה להיכנס, ותירשמי לקורס אחר ותקבלי החזר על זה, מינוס קנס ארבעים שקלים.

לא הועילו הוויכוחים. השכנועים, הטיעון המוחץ לכל דעה ברה שאם הקורס היה אכן מתחיל ב-8:00 לא הייתי נרשמת, כי אני גרה במרחק שעה וחצי ויש לי ילדות לשים בבצפר. כוסות רוח למת, כמו שאמא שלי אומרת. ותחושת קטנות מול נציג בבילון אדיב-אך-צמוד-לחוק (חלק מן השיחות מוקלטות לצורך מעקב ושיפור השירות). והגבירתי גבירתי הזה, מנפח לי את הווריד. כאן זה לא מדינה בשביל אדוני וגבירתי.

יצאתי משם רותחת, גם את זה אמא שלי אומרת, וצעדתי בנוקשות את כל צפון שכונת התקווה בואכה רכבת ההגנה, שישי בוקר והרחובות ירוקים, כמעט חגיגיים. נקסט ת'ינג איי נואו אני הולכת רגל בתוך איילון. בהולה שבתי על עקביי, מחפשת את דרכי החוצה מן השכונה. לקח לי חצי שעה להגיע ולגלות שממש הרגע יצאה הרכבת צפונה.

דמעות שקופות מול זכוכית ענקית כמו בשדה תעופה. רכבות נוחתות וממריאות מתחתיי, על ספסל אבן שמאחורי הקפיטריה, שמה אני מסתתרת ארבעים דקות עד הרכבת הבאה.

***

זה לא פשוט לארגן בתוך החיים הבהולים שלושה אחרי-צהריימים ארוכים ולנסוע לתיכון חדרה לקורס נהיגה מונעת. אבל חוק זה חוק. יום ראשון רבע לחמש, אני מגיעה לפני הזמן. נוח להסתובב כאן. נקי, רחב ידיים, שלטים ברורים. התור הארוך בהרשמה מתקצר במהירות. אני מחליטה ליהנות, לא משנה מה. אין זמן לסבול, אני מזכירה לעצמי. תתפסי איזו זווית, נגיד אנתרופולוגית, ותזרמי עם זה, אני אומרת ונכנסת לכיתה י"א 2.

פלורסצנטים לבנים בוהקים מדי, כמה שעות מתחת לכזה והראש שלי מתחיל להבהב. גם הווילונות לבנים. והמזגן. הכיתה עירומה מטיפוח. מעל הלוח הלבן פוסטר מלבני עם סרגל הזמן הבינתחומי, מימי אברהם אבינו ועד הקמת. משמאלו מגילת העצמאות והתקווה, כולל חתימות. על לוח הלבד שמאחורי השולחנות מגן דוד גדול על בריסטול כחול, ציור של פו הדב. עיגולי בריסטול עם שמות וימי הולדת של כל הכיתה. איזה דיכי.

עבאדיאני מתמקמת בשולחן הכי רחוק בטור האמצעי, שאוכל לסמס, לקשקש, לראות ולא להיראות. ליד שולחן המורה עומד איש מבוגר בחליפה אפורה ועניבה. הוא מתעסק בתנועות עייפות עם המקרן, מסדר כסאות, מעלעל בקלסר גדול כחול. אנשים מתחילים לזרום פנימה ולהתיישב, אומרים מלים, שואלים שאלות. הוא מסמן בשקט שהוא תיכף מתחיל ותיכף יענה. לא מפזר אנרגיה.

דקה לחמש והכיתה מלאה. 22 גברים, שלוש נשים. אחת בחורינה כבר התיישבה לידי. בחדר התרגשות סמויה מתחת לזרות. עשרים וכמה מבוגרים, ארבעים פלוס מינוס, שוב מוצאים את עצמם בי"א 2.

בחמש אפס אפס נעמד האיש בחליפה מול כולם. העיניים הקטנות נפתחות לחרכים צרים. הוא סורק את החדר מימין לשמאל, תופס את המבטים של כולם. אני עבאדי, הוא כותב על הלוח בכתב עגול, יפה. לא זה של העוגיות. אנחנו מחייכים בתפזורת והוא ניצת כמו דובדבן. איטס שואו טיים.

על עצמו הוא מקצר. פנסיונר, שנים רבות מנהל של חטיבת ביניים. אני שומעת את הערבית מתחת לעברית ומנסה לנחש אם הוא דוד עירקי או מהערבים שמדברים עשיר יותר מרוב עם ישראל. אנחנו כאן כדי לתקן את הטעויות, הוא אומר כמעט בתמימות. יש מבחן, אבל חשוב יותר להבין, כדי להפחית את עוגמת הנפש, בשבילנו ובשביל החברה.

אני אף פעם לא מאבד את הסבלנות, הוא אומר ואני דווקא מתעקשת לדמיין אותו מאבד את זה ומשתולל. אני לא מתעצבן. אתם הכיתה שלי ואכפת לי מכם. אכפת לי שתעברו את המבחן. אבל מה שיותר חשוב זה שאנחנו ביחד ננתח מקרים, וכל אחד יוכל להביע את דעתו. אני מבטיח להיות פתוח לכל שאלה. אפשר לחלוק אחד על השני, אבל בכבוד הדדי. בכבוד הדדי.

בשלושת הימים הבאים נשמע אותו חוזר פעמיים על מה שהוא רוצה להדגיש, ומלים ממש חשובות – עם אצבע צמודה לשקע שבין השפה התחתונה לסנטר. כמו: לוותר, לוותר, לוותר! או: אם לא יועיל – לא יזיק. לא יועיל – לא יזיק!

לכבות סלולרי ולשים בתיק, אני מבקש מאד. הוא משלב ידיים על הבטן מקדימה כמו אב סבלני, ומחכה שנשתיק, שניפרד מהמכשיר הממכר. י"א 2 והמורה מקריא שמות. הראשון זה אהרון אמיר, וזה מצחיק גם את י' הבחורינה מבנימינה שיושבת שלידי, אפילו שעדיין לא החלפנו מלה. המינגווי בחדר וגם מאיר אריאל והאיש הזה, עם העברית העמוקה והיפה. הוא יכול היה לנוח עכשיו על זר הדפנה, עם כוס תה והנכדים והאשה, אבל הוא כאן, בשביל לחלק את המתנה שלו.

***

השעה הבאה היתה אחת המפתיעות. חומר של משרד התחבורה, אני אומרת לכם, מה כבר יכול לרתק בזה. נכון שהסרטונים עשויים טוב, שהחוברת בהירה. אבל עבאדי, איזה אמן. טון שמשתנה כמו מוסיקה ודורך את האוזן למה שחשוב יותר ומה שפחות. מספר סיפור ושואל מי אשם – אבל גם מי אחראי. כל הגוף, ידיים, פנים, רגליים – כולם משתתפים במופע. הילדים בי"א 2, שהיו בטוחים שהם הולכים לשרוף 12 שעות בחיים, נדלקים אחד אחד. כולם חוץ מהעייף בטור 4, שתיכף יקבל טיפול מיוחד.

אדוני רוצה לחלוק איתנו את דעתו? הוא שואל והעייף לא מגיב. הוא מניח לו, אבל לא להרבה זמן. צא ותשטוף פנים. לא כדאי לנמנם. אכפת לי מכם. אכפת לי מכם.

לאט לאט מתהדקת סביבו טבעת של כבוד. אדוני מוכן לעזור לי ולהקריא מהלוח? הוא מצביע בחיוך עם המקל שלו על אחד בטור 2 שהתפזר. אף אחד לא מסרב. הלב שלו מפיץ טוב ותום, כמו אור צהבהב וחמים מתחת לניאונים.

***

בשיעור השני אני עוברת לספסל הראשון, כראשונת החנאנות. י' ממהרת להצטרף. כולם, כמובן, יושבים בדיוק באותם המקומות כמו בשיעור הראשון. איזה יצור הוא האדם, עם הכמיהה לקביעות, לקרקע, למקום מוכר. אבל לי ולי' בכלל לא אכפת לזוז. דברים שרואים מכאן.

אני מציצה בקלסר של עבאדי. דפי שורה מנויילנים, כתובים בכתב-יד עגול, יפה, בשני צבעים. בשתי שפות. אחד ערבית אחד עברית. אני מתקנאה בו על היכולת.

כל החודש אנחנו עובדים כדי לאכול משו, הוא מקמץ ארבע אצבעות אל הפה, אז למה שזה יילך למשטרה? אז עדיף לא לדבר בסלולרי. ברגע הבא האווירה מתלהטת לוויכוח. האופנוען כועס על ציונה שאומרת שהאופנועים נוסעים מהר כמו הרוח. עבאדי מנמיך את הטון, כמו סבא שמספר סיפור לנכד. קול שקט, מרתק, מכנס חושים.

בשביל המבחן, הוא אומר, יש תשובה. אבל בשבילי – אני רוצה שכל אחד יגיד מה הוא חושב. בכבוד. עכשיו. אתם הקבוצה שלי. אני אוהב אתכם. אכפת לי מכם. צאו להפסקה.

***
אחרי שבע כולם יותר עייפים. אהרון אמיר דופק עם הרגל כמו מטרונום עצבני. עבאדי, כולו חוש מחודד, מבחין ומאפשר. מבחין ומאפשר. י"א 2 וציונה יושבת בשולחן מאחורי, משחקת לי בשיער. איזה אורך! היא אומרת עם רי"ש לשונית עזה וממשיכה לגלגל את הקצוות שלי באצבעות שלה. כדי להחזיר אותנו אליו הוא מוחא כפיים. מותח זרועות. רוקע ברגליים. עושה הפסקה מתודית ומודיע: עכשיו בדיחה. מתפקע מצחוק. אנחנו איתו. לאן יש לנו ללכת.

אנחנו רואים סרטון אנימציה של תאונת דרכים. איש זקן נפגע ממכונית. הזקן היה עם אשתו, אומר עבאדי, אבל היא לא דחפה אותו! לא דחפה אותו! אנחנו מתעוררים. מתפתח דיון על זיקנה. גיל האדם תלוי ברגש, לא בשנים. אם אתה מרגיש זקן, אתה באמת זקן, הוא מסכם.

במזנון קפה טעים בחמישה שקלים ואיש מחייך ושקט ואדיב. זה נעים, מחירים של קפיטריית בצפר. במדרגות לשירותים אני פוגשת את מעין, שהיתה עוברת בשכונה מבית לבית בימי שישי עם זרי פרחים. המון זמן לא באה, ואני זוכרת שבפעם האחרונה לא היה לי מזומן והיא השאירה זר והלכה. נכון שאני חייבת לך כסף? אני שואלת, היא לא זוכרת ואני נותנת לה עשרים שקל וטרמפ לשכונה. זה מרגיש נעים.

בשיעור השלישי כולם מגיעים קצת מתוחים, היום המבחן וצריך לעבור, אבל יש כבר ווייב של הייסקול. י' ואני מפטפטות עם שולי, ציונה מחלקת עוגה. עבאדי מקדים את כולנו כרגיל, בחליפה שחורה מפוספסת וחולצה תכולה תואמת. חליפה יפה אדון עבאדי, מחליק לו ש', פעם שלישית בקורס נהיגה נכונה, זה לכבוד המבחן? אלו העיניים שלך היפות שרואות, מחייך עבאדי.

עכשיו אנחנו לומדים את המצגת "הפתעה בכביש". רכב, לילה, בעל חיים חוצה, מכונית ממול. האסוציאציות עפות בחדר. אז אם מישהו נכנס בחמור, עבאדי צוחק, אז תגידו אתם, מי אשם: החמור או החמור?

הדיון סוער: מה הנהג היה צריך לעשות? להיכנס בחמור? לסטות לשמאל? ש' אומר שבאוסטרליה הנהגים מגבירים מהירות כדי שאם ייכנסו בקנגורו, הוא יתגלגל מעל האוטו. טעות לא מתקנים בטעות! אומר עבאדי. הנהג היה צריך להדליק אורות גבוהים מדי פעם, כדי לראות יותר טוב.

לפני הבחינה הוא עובר איתנו במהירות על מה שחשוב. אסור לעצור בתחומי הדרך – הוא מסמן עם הגוף ועם הידיים. אבל מחוץ לתחום – תעשו פיקניק ותזמינו אותי!

הבוחן נכנס ואדון עבאדי אורז את עצמו במהירות. אנחנו מודים לו, אפילו מוחאים כפיים. אני הסמקתי, הוא אומר, ואני הולך שלא יזלגו לי דמעות.

נראה לי שכולם עברו.

אני נהניתי.

==============================================

(*) בבילון – בבל, וכמו שטבע בוב מארלי: המערכת, הממסד על מוסדותיו – זה שמבלבל את האזרח הקטן.

הראה עוד

33 thoughts on “עבּאדי לשבַּת”

  1. מסעות גלית שביב בשבילי הבבילון. יפה כתבת. בהחלט ציירת של סיטואציות. כמות התגובות פה רק מראה את הרעב של האנשים לתוכן ציורי ויצירתי בים הפוסטים השיווקיים, כולל של עבדך הנאמן .keep on למרות שביני לבינך כשאף אחד לא שומע אני יכול לגלות לך סוד קטן (הכי טוב לתת להם/ן להתגעגע).

    ואגב, התרגום החדש של ענבי זעם מיותר. המקור מצוין.

  2. לגלית שביב שלום רב'
    קראתי בעיון את מילותך על השתתפותך בקורס נהיגה נכונה שהעברתי בבית ספר תיכון חדרה.
    את כתבת בנאמנות על מה שראית ושמעת והתרשמת .
    אין לי ספק שמי משתתף בהנחייה שניהלתי בקורס יוכל להינות ולהפיק את מירב התועלת.
    מקרב לב אני מודה לך על הכתיבה וההערכה.
    בסוף, אני ממליץ ומקווה שכולנו נעשה הכל למען שיפור רמת הנהיגה שלנו לצורך מיזעור תאונות בדרכים, הנפגעים בהם והנזקין בגינן, ולמזעור הצער ועוגמת נפש הנגרמים לאדם, למשפחה ולחברה.
    בכבוד ובהערכה
    עבאדי

  3. גלו, איזה סיפור מחמם ורגיש.
    אהבתי את " ניצת כמו דובדבן". מתי תכתבי ספר ?
    את יודעת , יוצא לי לחשוב בזמן האחרון על הבועה הפרדס- חנאית שלנו….כמו שיש בועה תל אביבית , אז אנחנו יצרנו לנו כאן במושבה את הבועה שלנו ששומרת עלינו ועל ילדינו מפני הבבילון ( את יודעת, בלי טלוויזיה, חנוך חופשי, ילדות שפוייה, אקטיביזם חברתי, כמה שיותר קרוב לטובע וכו וכו וכו) והנה מדיי פעם נשלחת סיכה לתוך הבועה ושואבת אותנו החוצה ואז יש מפגשים של פעם בחיים כמו עם העבאדי הזה. הרי לא היית פוגשת אותו בתוך בועת פרדס חאפלה.
    ואני חושבת לעצמי , צאי קצת מהבועה החוצה, יש עולם שלם ואחר ושונה ואותנטי שם בחוץ.
    אז תודה על התזכורת שלך.
    ותודה על הכתיבה הנהדרת.
    וטוב לדעת שאת עושה טרמפים לשכונה.
    שלי.

  4. מיטב שבמיטב.
    מעל הכל מרחפת אהבת אדם וכבוד.
    כבוד של אדם לעצמו ולעיסוקו, כבוד למילים, למעשים.
    מקסים.

    ולמרות שאף אחד לא מאמין לזה- העבאדי עובד: גם השנה יש פחות הרוגים בתאונות דרכים מהשנה הקודמת לה.

  5. מקסים, איזה עיסוי עדין ללב!
    האמת, כשהלכתי לפני שנים לאותו קורס (בדרום ת"א… על הבוקר…)
    גם גררתי רגליים בפעם הראשונה ואיצאתי נלהבת. המורה, נהג מרוצים שממש חשובה לו בטיחות, נתן כמה טיפים שעד היום משמשים אותי.

כתיבת תגובה

Close