עבודת אדמה

ימים יפים גינות צבעוניות, כתום סגול ורוד ירוק צהוב אדום כתום בהיר, כמו פרפרים צמחיים קצובים בזמן. נראה שהמלקוש כבר ירד. הנמלים הגדולות המכונפות יצאו משורשי העץ ואיווררו לכבוד פסח. הפקאן מנץ בירוק בהיר, רענן כל כך. עוד לא צריך מזגן. מזג אויר מושלם. אני מסתכלת על השפע הצבעוני בשמחה מהולה בעצב וחשה את הקצוות של התמונה כבר מתחילים להינמס ואת הקיץ, לאט לאט מתגנב.

הפוסט הזה של קטי, פורסם לראשונה בבלוג שלה בסלונה, בדיוק באביב שעבר. הוא חלף על פני במהירות הבוקר בפיד ונקטף כמו זר רענן. היחסים עם הגינה הם אישיים ומתפתחים והקיץ הישראלי, על תעריפי המים המשוגעים, הופך להיות יותר ויותר מאתגר עבור מי שעבודת אדמה היא חלק מהריטואל שלו.

***

[מאת: קטי קמחי]

טוב, אז הוא הגיע.

בהתחלה היה נדמה שלי שהוא לא יעזוב אף פעם אבל אז, מתישהו בדצמבר הוא זז קצת הצידה ואפשר היה לנשום אויר רענן יותר.

החורף הזה היה טוב אלי והגינה שלנו, מקור שמחתי וגאוותי – היתה מאושרת.

עכשיו הקיץ חוזר ומשהו בי מתמלא טינה כלפיו. אני חושבת שאם היינו חיים במדינה בה יש מים היינו מתעבת פחות את החום והלחות אבל, כשאסור לנו ליצור לעצמנו אואזיסים משלנו – העונה הזו נדמית בעיני כעונש.

אנחנו חיים בכרכור באחד מאותם בתים ישנים מתחילת המאה עם חצר גדולה וכשקנינו אותו ירשנו הדרים ותיקים, שלושה עצי אבוקדו ופקאן עוג שבשיא לבלובו מצליח לחלוש כמעט על כל הגינה. לפני חמש שנים, כשסיימנו את השיפוץ, הוספנו לגוורדיה הותיקה את מיטב עצי ארץ ישראל: תאנה, גויאבה, רימון, זית וגם מנגו אחד, צפצפה מכסיפה ושני פיטנה.

התקנו מערכת מים אפורים ושיבצנו דשא, שיחים, ועשבי תיבול ובשום רגע כף רגלו של גנן לא דרכה באחוזה הקטנה שלנו. הכל אנחנו עושים לבד: גוזמים ומשקים, מעצבים ומעשבים. לפעמים, כשאני יוצאת מזיעה מסשן עידור אינטנסיבי, אני מספרת לעצמי שזה האירובי שאני לא עושה אבל, האושר האמיתי הוא לצאת בבוקר, לפני שכולם מתעוררים, לשטוף את העיניים -ולנשום.

עכשיו, כשהקיץ מגיע, הישראליות מזכירה לי שגם זה כבר לא לגיטימי. לא עבודת אדמה, לא לנשום ובטח שלא להנות. כי, למרות מערכת המים האפורים שלנו, הגינה דורשת השקיה נוספת של פעם בשבוע ויחד עם המים הזכים, נספגים באדמה רגשי האשם שלי.

כל החינוך האקולוגי שלי יורד לזבל עם הגינה הזו אבל אני לא מסוגלת לוותר כי, מי שלא אוהב לעבוד בגינה לא יבין את האושר המוחלט שעולה בי כשצמח חדש נקלט. כשבשיח צצה פריחה וכשהמטפס שחיכיתי לו שנתיים סוף סוף הבין איפה נמצא הקיר.

פינה קטנה אצלי עוד זוכרת שפעם, בעולם שגדלתי בו, גינות ועצים היו דבר חיובי שתורם לאיכות החיים והסביבה אבל היום, הפרסומות המתבקעות של המים, עושות לי נו-נו-נו.

גינה פרטית בימינו היא לא תענוג לגיטימי-מסבירים לי מכל כיוון -וגם אם הולכים על זה, מומלץ לכסות את רובה בטוף, לשתול קקטוסים ומקסימום לפרגן לעצמנו כמה שרכים בדיאטה. אבל אני, מה לעשות, צריכה קצת יותר מזה.

בשביל המצפון המייסר אני קוראת ולומדת על אקולוגיה. זו אחת הסיבות בשלן אני צמחונית כבר שנתיים, ממחזרת באדיקות ומתייחסת בכבוד לחומרי ניקוי טבעיים. כולי תקווה שבקארמה האקולוגית שלי כל אלה מתקזזים ובכל זאת, הקיץ הזה – ימח שמו – מזכיר לי שגם אני, כמו כולנו, אגואיסטית.