השימושון

עובדים עלינו, או: מי בוכה מהגשש מי

מאת גלית שביב

ביום שני בערב נחתתי, אחרי יום ארוך בעיר, אצל ח' יקירתי בצפון הארומטי (ארומה בכל פינה) של תל אביב. מקלחת ותוך שלוש דקות מתחת לפליס הצבעוני. על המסך של ערוץ 2 ארז טל אחד, נשר בחיוך ובעניבה, וקרן פלס אחת, לא בדיוק יונה, מצחקקת. העניין שלשמו התכנסו קהל עשרות מריע, מפרסמים וצופים: תחרות הזמר הטלוויזיונית לכבוד שישים שנות. סרט רץ עם השירים והמקומות (שהקהל בחר, כך הם טוענים) ובין פרסומת לפרסומת זמר או להקה פופולריים דופקים איזה ביצוע.
אני לא מתכוונת להלאות בתיאור מפורט של התוכנית ומה חשבתי שם לעצמי מתחת לפליס. אני רוצה לדבר על שלושה זעזועים שחטפתי ישר לפנים: הגשש בלי פולי, ריטה בלי מניירות, וירושלים של זהב בלי אור.
אמרתי כבר שבעיני התחרות מופרכת ושברור כשמש הקשר שבין שיקולי ההפקה לבין השירים ומיקומם? לא ממש אבל הנה.
למקום החמישי הגיע השיר "לו יהי" של נעמי שמר. הביצוע המקורי של הגשש החיוור. גברי ושייקה בראיון על המסך הגדול, מספרים איך נעמי הגיעה עם אריאל (הורביץ) בן החמש וגם אורי (בנאי) היה בערך בגיל הזה, ואיך שכל אחד מהגששים פשוט בחר לו בית מהשיר ויאללה. ואז קלוז-אפ חשוד על גברי שאומר: פשנל איננו, וגם נעמי לא, ועכשיו פולי, ודמעות מגיחות ושייקה מוסיף, היהלום שבכתר.
ברגע הבא שניהם עומדים בחליפות שחורות על במה ענקית עם מסך ענקי מאחור, ידיים בכיסים, עיניים עצובות עצובות. תמיד כשהייתי שומעת את השיר לו יהי הייתי מתעצבת, והביצוע של השלישייה הכי מצחיקה ever, במיוחד הקול של שייקה, הזרים טונים מעודנים של תקווה ואוויר נקי. ועכשיו הם שניהם עם דמעות בעיניים, רק שניהם. ואת הבית של פולי משדרים מתוך הקלטה ומורחים את הפנים שלו על כל המסך הגדול.
מה אני אגיד לכם? כל מקדשי השמחה של ילדותי נחרבו בשנייה. נזכרתי בשבת בבוקר ובמערכונים שכולנו שמענו במשך שנים, כל שבת באותן שעות ובאותה רשת בי"ת, את אבא מתגלגל מצחוק (זה לא קורה יותר) במטבח עם הסיגריה, את התקליט השרוט מרוב השמעות עם "מים לדוד המלך" ושלושתם בחצאיות מוזהבות של פלישתים.
ועכשיו התהפכו סדרי עולם. מי לעזאזל בוכה מהגשש? ומיהם שני האנשים העצובים האלה? ולמה המצלמה, באקט כמעט פורנוגרפי, חודרת להם לפרצוף ומנציחה כל הבעת כאב? הזדעזעתי לגמרי, שלא לדבר על הפליס הרטוב. הרגשתי מבוכה לחדור ככה לאבל שלהם, נרתעתי מן העמידה הזו של שניהם, רק שניהם על הבמה של הערוץ. וכל ישראל מציצה לתוכם באמפתיה מפחידה וחודרנית.

וצ'יק צ'ק, אני עוד ממש בהלם, והנה עוד נעמי שמר מגיע לאחד המקומות הראשונים: ירושלים של זהב מקום שני. עומדת שם הזמרת המצוינת הזו של להקת היהודים, לבושה בשמלת זהב עם שובל שקוף, בלונד פלטינה מתולתל וארוך וגוף של ברבי. יפה לה דווקא. ואז הם נותנים ביצוע שמוסיקלית אין לי מלה רעה להגיד עליו. וואללה יודעים לעשות רוק כבד, מקצוענים סופר-דופר. אבל האורית הזאתי שרה מבלי להעיר טיפה של רגש, וזה ירושלים של זהב, באמא שלה, לא שיר מנוכר על ילדות עשוקה. וכל הזמן מסתירה את הפנים עם ידיים מטובעות ומרוחות בלאק כהה. שרה ומסתירה את הפה, העיניים מבליחות מדי פעם מבין התלתלים הבלונדיניים. לא ראו את הפנים שלה, לא עיניים לא חיוך, אפילו לא לשנייה אחת.
ואני יודעים מה הרגשתי? שהמכשפה הרעה מהצפון התחפשה לפייה, ומשתמשת במילות הקסם של הטובים. ירושלים של זהב, ביצוע מהאופל. תשמעו, זה ממש הלחיץ אותי. ברמה האנרגטית קלטתי שערוץ 2, שחדר באותו רגע למאות אלפי מוחות ישראליים מנומנמים, הזין שוב את אוטוסטראדות הפחד והאימה במוח שלנו, אבל הפעם במסכה של שיר תמים ומכשפה בתחפושת של פייה.

ובסוף ריטה באה ושרה את התשמע קולי. מה אני אגיד לכם (ואני לא אגיד איפה חווה'לה, ואיזה מפחיד לראות את שמוליק קראוס מאד זקן ומאד מסומם). עלתה ועשתה ביצוע חסר מניירות שכבר אנחנו מחכים להן אוטומטית. הגישה בשיא הסטייל ובתסרוקת איומה, בפשטות וברי"ש הכי צברית בעולם, את השיר היפה הזה של אשה שאהובה רחוק ממנה. היה שווה אלף כתפיות צונחות ואלף צד"י שבאים במקום ת"ו (הצשמע קולי?) ואלף רי"שים מתגלגלים שעושים צמרמורת ואלף בהלות קוליות מתוכננות היטב. איזה יופי היא שרה. ואתם יודעים על מה חשבתי? על מה שכל עם ישראל חושב על ריטה המסכנה ונטולת החיים הפרטיים. שאיך מתאים לה להיות חשופה באמת ולהרגיש את העצב שלה – אבל הפעם באמת. גדולה ריטה.

והיום על הבוקר מאתרת מחדש את מקדש השמחה האלמותי של ילדותי. איזה מלים מגניבות יש לשיר הזה.
ודוד חשק במים מן הבאר שליד פלשתים
למלא את רצונו יצאו שלושה גברים
מיהרו הם אל בית לחם אל הבאר להעלות
זה לזה סיפרו בדרך מעשי גבורות.
(נשבעת שאני זוכרת את שלושת הבתים בעל-פה)

הראה עוד

9 thoughts on “עובדים עלינו, או: מי בוכה מהגשש מי”

  1. אוי אהובה. כמה נכון לגבי ירושליים של זהב. שנאתי את הביצוע הזה והזדעזעתי ממנה איך היא מסתתרת ונובחת על המיקרופון. יכול להיות שבאמת בקונטקסט אחר הביצוע היה מרגש אבל לא שם ולא ככה…
    אחותי הסופר תל אביבית מעצבת בגדים כלכך התלהבה מהביצוע ונראה לי כי הוא מרגש ז'אנר מסוים של אנשים אבל בהחלט ללא אור. כל כך נכון!!
    אני שמחה לשמוע שעוד מישהו כמוני.
    אבל אל תדאגי, מספיק לוחמי אור כמונו מאזנים את המצב הכללי.
    לערוץ 2 יש כוח אבל לכל לוחם אור יש פי כמה וכמה כוח.

  2. מצטרפת לכל מילה של נורית ומוסיפה:
    יקירתי היפה,
    שתהיה לך לשנה ברוכת עשייה (ואומר תמשיכי לכתוב כי זה מקסים…)
    מלאת אהבה (ואומר תמשיכי לאהוב וכמובן להיות נאהבת…)
    ואושר(מכל הסובבים אותך…)
    מזל טוב
    עד 120
    רינה

  3. את אבא עם הסיגריה מת מצחוק במטבח אני ועוד איך זוכרת……
    מאחלת לך כמויות אין סופיות של טוב, אושר, נחת וסיפוק.
    יש לך בנות מ ק ס י מ ו ת ואני בטוחה שאת שואבת מהן אושר, נחת וסיפוק.
    אני מחכה לפוסט על ביקור החברות מהילדות….
    אני לא יודעת מה זה עשה לך, לא דיברנו מאז, אבל לי זה עשה רק טוב, כמו תמיד.
    פולי הסויה, הכרובית ותפוחי האדמה – הצלחה גדולה בקרב בנותיי.
    אוהבת לנצח,
    נורית

  4. בכלל נראה לי שהשנה זה גיל של התפכחות.אני רחוקה פי 2 מגיל 60 , אבל התחושה היא של יומולדת כזאת של חשבון נפש על מה שהיינו ומה נהיה ומה יהיה…..צריך ללכת לרופא לעשות בדיקה שנתית, איזה ניתוח אחד או שניים. בכלל, שמתם לב כמה מעט מכוניות יש עם דגלים?
    חשבון נפש.

  5. באיזה יופי, פשטות ורגש כתבת את הדברים. בלעתי את המילים שהגשת על כפית ואפילו חשבתי שנזכרתי במה שראיתי ביום ב', אבל לא ממש ראיתי את התוכנית 🙂

    יחד עם זאת צריך לזכור שהדורות מתחלפים, טעמים משתנים, ולא ממש ניתן להתרפק על מחוזות העבר שלנו. אולי ניתן אבל יותר ויותר ב ד' אמותינו.

    ואני ממש לא מסכים עם שלום. למרות הקשיים, ולמרות ימים קשים, אני חושב שראיתי שמחה אמיתית.

כתיבת תגובה

שווה לראות גם

Close
Close