2012 זה עכשיואינטרנטכתיבה פרטית

עוד על אשליית הפרטיות

פרטיות, אשליית הפרטיות, לא התחילה עם הדיבור על פייסבוק.
במפגשים מתוקשרים בדרך כלל יש התייחסות לעוד ישויות שקופות הנוכחות בחדר. (מי הם – תלוי מי מנחה).

בשיעור פילאטיס ביום ראשון שעבר, בתוך שקט מדיטטיבי של תנועה, פתאום – אני נמצאת בבת אחת בסלון בבית ברחוב אלפסי ברחביה. לא הייתי שם מגיל 25. הסלון נקי, מסודר. אני רואה את השטיח הפרסי, המזנון בסלון, פינת האוכל מימין, אור ירושלמי רך כבד מסתנן דרך הוילונות. הבית ריק.
איך הגעתי לשם? בלי שום אסוציאציה מקדימה או הקשר גלוי. האם יש לכך משמעות? יש מה לעשות עם זה? (והאם בכלל צריך?), האם זה מדומיין?
גופי, שיש לו אישיות ודעות ורצון למצוא היגיון ביקום הפיזי, מסמס ממרחק של שנים לחבר שהביא אותי אל הבית הזה. הוא אומר שהכל בסדר. אני מרגישה קצת מטופש. כאילו שניסיתי להרכיב חתיכת פאזל עם חתיכת פלסטלינה.

זה מתגבר – האפשרות לנוע בין מציאויות.
לפעמים גיחות ספונטניות לפעמים מודרכות. עוד לא הבנתי לגמרי איך זה עובד.
מבחינה גופנית, זה קורה במצב של שקט ופתיחות. להתכוון, לעצום עיניים ולחכות לתמונות, לבטוח שהן תבאנה. ברגע שהעיניים יתחילו להביט מבפנים והבטן תישקוט , סרט יתחיל בריפרוף עדין של הלב, כמו מקרנת קולנוע ישנה.

זה אימון.

המורים (לפי סדר הופעתם):
נאוה הירשברג (פותחת לבבות ומקלפת קליפות), חגי שריר (ששלח אותי למסעות NLP), חגית און (לסיפריה הקוסמית), וכמובן, וכנסתר, נורה.

***

בבית המשפחה של אהובי, בין הספרים והתמונות והסדקים בקירות, מורגשת נוכחותן של נשות המשפחה שהלכו לעולמן.
בחורף במיוחד, ליד האש באח. אבל גם בחדר, גם בצירופי מקרים, גם בדימדומי נימנום על הספה.
כדי להמשיך כרגיל צריך ממש לכבות את המחשבה הזו, במקום את האור.
קצת כמו להיות בחוף נודיסטים – באיזשהו שלב עירום מפסיק להיראות ביג דיל.
ומה זה בגדים לעומת השלת הגוף הפיזי עצמו.
אני חושבת על יעלי האגר, שסמיטרלר נכנס במשאית הקטנה שלה בשבוע שעבר. עוקבת באימה אחרי הבלוג של נעמה, עד שמגיעה הבשורה המרה על מותה. פגשתי את יעלי פעם אחת בחיים, בביקור אצל נעמה ויובל באחת מהתחנות שלהם בדרך. אישה מקסימה, וטרינרית הומיאופטית, בת 32 במותה. נטמנה אתמול בבית העלמין בעפולה.
כבר כמה ימים אני הולכת לדף שלה בפייסבוק ומסתכלת בתמונות, קוראת מילים שלה, מלטפת עם העכבר את הכפתור שמבקש חברות. פעם חשבתי שבתי קברות באינטרנט זה רעיון שאפשר לפתח. היום פייסבוק עונה גם על ההגדרה הזו.
יעלי, באשר תהיי, אני מאחלת לך מסע אמיץ והרבה מלאכים לעזרה.

***

חוף המשולשים בשבת. המון אנשים.
החול אותו חול, המים טובים, השמים יפים אבל נוסף להם גוון רגשי שאני מזהה כמועקה.
אני מרגישה כמו חיית מעבדה, כמו במופע של טרומן, כאילו שהכל תפאורה.
א-הה, אהובי מהנהן. ואפילו מצטט את קסטנדה שמצטט את דון חואן, שאומר משהו דומה.
אנחנו מסכימים שאין לנו הרבה מה לעשות עם זה חוץ מאשר לנשום.
אפילו האויר נראה לי עכשיו לא מובן מאליו.
והאנשים עם המטקות – בכלל נראים לי מדחיקים את עובדת ארעיותם.
לפנות ערב אנחנו עוזבים את החוף המנומר בתילי תילים של זבל – בקבוקים, כיסאות, כלי פלסטיק עם פירות עייפים, שקיות ניילון, שקיות חטיפים, מגוון עצום של חומר מתכלה. מה שמעצים אצלי את התחושה האפוקליפטית.

***

אנשים תמיד תיעדו – יומן, ספר, בלוג, ועכשיו פייסבוק פשוט מאיץ חלקיקים.
בהשוואה למהירות התגובה של עדכונים ב- WALL הגוף הפיזי מתחיל להיראות מיושן, פריט כמעט מוזיאוני, איזה מקור בדרגת מוצקות שתוכל להפעיל מסך ומקלדת.
שמירה על פרטיות היא משהו לולייני. הליכה על חבל דק בין חשיפה ונוכחות; הקשבה ושידור;
במובן הזה פייסבוק רק מציף את הדיבור על העניין, הוא לא העניין עצמו.
והעניין הוא שאנחנו לא לבד.
וזה לא מפחיד ולא מאיים, אלא מנתב בעדינות לאחריות.

תגיות
הראה עוד

6 thoughts on “עוד על אשליית הפרטיות”

  1. תמיד דמיינתי, שאנשים החרדים לפרטיותם, יושבים בערוב ימיהם ליד המדורה, מסננים

    כתבי ידם, בוחרים מה לאש ומה למשמרת (שיעשו על זה סרט /ספר או שסתם הנכדים

    שלהם יגידו מה לעזאזל עבר סבא בגיל 30??).

    הפוסט הזה עורר אותי לחשוב שאני צריכה להחליף תקליט / דיסק / הארד דיסק, כי

    בתכל'ס חוץ מכמה שריפות פיראטיות במושבה, אין ממש מדורות מדורות היום, ובעתיד של

    גוגל מודל 2100 מקסימום אנשים ישבו עם האצבע לסנן מהרשת את התיעודים המיותרים.

כתיבת תגובה

Close