כתיבה פרטיתנשיםסביבה וקהילה

על טראומה והחלמה (לאומית)

[מאת: רוני כ"ץ]

אז איך אתן מגיבות בימים האלה?
?Fight? Freeze? Flight

אחרי שיומיים הסתובבתי בדיכאון. הבנתי שזה מה שקורה לי.
אני בטראומה. וכנראה שאני לא היחידה.

זה היה השבוע שלי.

דבר ראשון רציתי לצעוק שלא יכול להיות שזאת המציאות שלנו.
הייתי צועקת אבל איבתיסאם מרענה הקדימה אותי בפוסט שלה בפייסבוק:
"אוף!!! יש לי רעלת גברית.
הם המאיימים, החוטפים, הרוצחים, הכובשים, התוקפים, ההורסים, המתלהמים, המדליפים, המתפללים, המשקרים, החוקרים, המפרשנים, הנואמים, המתקרבנים והם טופחים לעצמם על השכם"
אחר כך נאלמתי דום אל מול גלי האלימות הפיזית והמילולית, ברחוב וברשת. פשוט לא היו לי מלים בכלל רק מחנק בגרון ומועקה בחזה.
ולא מעט רגעים בין לבין ביכיתי את העובדה שיש לי רק דרכון אחד. לו רק הייתי יכולה לקום וללכת. עכשיו.

טראומה. כבר אמרתי?

אבל אני כאן. ואני לא יכולה לשתוק יותר. ואני לא מוכנה להשלים עם מעגל הכוח וטירוף הטסטוסטורון באויר.

מתחת לאלם הזה יש קול פנימי שזועק את הידיעה שאפשר כאן אחרת, ושאת הטירוף הזה אפשר לעצור.
וכבר אמרו לי שאני נאיבית.
וכבר אמרו לי שאין עם לדבר (אמונה רווחת בשני צידי הסכסוך).
וכבר אמרו לי – אז את מתנגדת לאלימות ולכיבוש ולשימוש בכוח. אבל מה את מציעה? יש לך רעיון יותר טוב?

אם התקוה בת שנות אלפיים, מאיפה מגיע הייאוש הפטליסטי הזה, שאומר שאין שום סיכוי שמשהו כאן הולך להשתנות?
זה קרה בדרום אפריקה. זה קרה באירלנד. וגם כאן זה יכול לקרות.

אז הכנתי רשימה של 6 דברים שעוד לא ניסינו כדי להביא לסיום הסכסוך.
(רמז – אני מאמינה שיש סבירות גדולה יותר שנשים יוכלו לבחור במהלכים כאלו)

ביטוי של כאב ופחד – שהוא נטול האשמה, כעס ואיומים. פשוט להרגיש ולבטא עד כמה כואב לנו להיפגע, ועד כמה אנחנו מפחדים, ברמה ממש הישרדותית.

  • להקשיב באמת לכאב בצד הפלסטיני. גם שם יש אמהות שכולות. הרבה.
  • לנסות ממש להבין איך זה לחיות לאורך עשרות שנים תחת שלטון צבאי, בלי חופש תנועה, בלי חופש ביטוי, בלי זכויות משפטיות. איך זה להיות אזרח נטול זכויות.
  • להכיר ולקחת אחריות בחלק שלנו בגרימת כאב לכל כך הרבה א/נשים חפים וחפות מפשע
  • להכיר בכמה הכיבוש עושה לנו רע. לנו. לא להם. מה קורה לכל החיילים ששלוש שנים עומדים במחסומים ופושטים על בתים. האם הם מגיעים הביתה ועוטים מעטה רך, אוהב וקשוב לבנות זוגן? האם הם נהיים אבות טובים?
  • והניסוי הגדול מכולם שעדיין לא נוסה בעולם המערבי – להרכיב צוותי משא ומתן שכוללים לפחות 50 אחוז נשים. מהפכני, לא?
    אין לי בלעדיות על הרעיון הזה. קוראים לזה החלטה 1325 של האו"ם. הנה דף הפייסבוק של נשים מנהיגות לשלום ובטחון – 1325. 
    ולמה הניסוי הזה כל כך מפחיד? שווה להקשיב לתשובתה של ד"ר אורלי לובין, לשאלה למה דחתה מערכת הביטחון את בקשתן של 4 נשים מרצועת עזה לעבור לגדה המערבית כדי להשלים את לימודיהן לתארים מתקדמים במגדר, דמוקרטיה וזכויות אדם.

אחרי שננסה את כל אלו, אני מוכנה באמת להתייאש. בינתיים, יש לי תקווה.


רוני כ"ץ – נאמנה עיקשת לקול הפנימי ומאמינה כי ריפוי הוא אפשרי. מלווה, מגשרת ומנחה בשיטת תקשורת מקרבת (תקשורת לא אלימה) מלווה נשים בתהליכי ריפוי עמוקים
לפייסבוק של רוני >
(
צילום, אביב פרץ)
הראה עוד

2 thoughts on “על טראומה והחלמה (לאומית)”

כתיבת תגובה

Close