אני אוהבת את המיטה המשפחתית.
פוטון גדול, מספיק רחב בשביל שלושה בני אדם, אחד ישן באלכסון.
רגל קטנה לוטפת בעדינות רגל גדולה, ככה מתוך שינה, שיניים חורקות, יד מונחת ברכות על כתף חמודה, אצבעות מדברות: "די שיניים קטנות, די לחרוק".
החדר של קוקי פונה לצפון מערב, עד עכשיו כיוון הטילים הפוטנציאליים.
מאז שהמלחמה התחילה הוא חזר לישון איתנו רשמית, ככה יותר כיף ובטוח לכולנו.
והנה המלחמה נגמרה,
ואבא לקח אותו אחר הצהריים לבריכה וקנה לו מצופים חדשים,
וכשהכנתי להם את התיק עם התירס והמגבת והמשקפת פתאום מצאתי בו את "השפה המיוחדת של אורי", שכל כך חיפשתי מאז שאורי גרוסמן נהרג.
ועכשיו לילה,
ממש לילה,
ויש עלי היפראקטיביות של חוסר שינה,
ואני חושבת על דוד גרוסמן ולרגע אחד מצמית מרגישה עד שורשי התאים את הזוועה הזאת של לאבד ילד.
כמו להתעורר באמצע הלילה לתוך בור מדמם שהוא לא חלום.
והמלחמה הזאת נגמרה, נסגרה בפוף כמו שהתחילה, והילד הזה שהיתה לו שפה סודית ומתוקה נבלע בה כמו במערבולת ולא יחזור יותר. אפילו שהוא קיים במימדים אחרים אז הוא לא יחזור יותר.
קוראת את ההספד שספד לו אביו ובוכה בלגימות גדולות, בשקט, שאף אחד לא יתעורר.
במשך כל המלחמה הזאת בכלל לא הגעתי לכותרות שמדברות על הדברים הגדולים או מה שזה לא יהיה שם בכותרות הראשיות.
רק את הסיפורים האלהעל האבא ל3 שנהרג או על הבחור הזה שאשתו עומדת ללדת בעצב גדול ובנו הראשון עומד להיוולד יתום או על הבן של הורים אלמוניים לגמרי מאישם שעוד אין לו ילדים וזה ככה רבע נחמה (לא שזה יעזור לאחים השכולים שלו או לדודה שלו שאהבה אותו נורא).
עד שיובל, זה שנצמד לחדשות ולפרשנים ולמבזקים, אמר לי בזעזוע – להרד קור את הולכת, הא?
פתאום הבנתי שהחיים שלי נהיו כמו פצע פתוח ובגלל זה כבר נהיה לי כואב לנשום. אז הפסקתי עם זה (וסליחה מכל האנשים שמתו ואני אפילו לא קראתי את השם שלהם).
(ואז נקלעתי במקרה להספד שלו וכל הגלד הטרי התקלף לי)
דויד גרוסמן, הסופר הישראלי הכי אהוב עלי
עם הנפש הכל כך רגישה ועדינה
לראות שהבן שלו נהרג היה מכה נוראית בשבילי
דמיינתי אותו מתמוטט לגמרי
ותודות לקישורים שלך אני רואה שהוא דווקא מתפקד ונתן הספד יפה.
תודה לך ברוניתית שאת קולעת בול למה שמדבר אלי
}{