פגישה מקרית עם דיצה משולם: הלך על הקורנפלקס

השכם בבוקר אני יוצאת עם התינוק כשהבנים עוד ישנים. חיש קל בעגלה לסיבוב קצר לקפה כרכור ולאהרון. קניות נקודתיות. עגבניות, חלב, קורנפלקס לינאי. רגיל, של קלוגס, זה מה שהוא אוהב.
בשני המקומות התארגנות של בוקר. אצל אהרון אני נוטלת מטריה מליד הבננות ולאט לאט גורפת מהמדף הגבוה את הקופסה הגדולה עם התרנגול. התינוק הכבד בידי השמאלית, מתבונן. אַ, אַ, אַ, הצלחתי!

בדרך החוצה פוגשת את דיצה משולם. בשעה השקטה ליד הקופה אצל אהרון, יש מקום לשיחונת גלויה. אפילו שתכל'ס, אנחנו בקושי מכירות. כלומר, ראיתי אותה בכלמיני סיטואציות בתיאטרון הידית, שם היא אחת מעמודי התווך. אני יודעת עליה גם שהיא פסיכולוגית מעניינת.

אז מה שלומך?
ומה שלומך?

אני משתפת אותה בתחושת הזמן המשונה שבה אני שרויה, שהתנועה של כדור הארץ מהירה בכל היממה, אבל לא כלכך מורגשת. רק בזריחה ובשקיעה המהירות גלויה לעין. ואצלי התינוק בצד אחד, הורי בצד שני.
היא מהנהנת בהבנה.
רגע שקט.
ואז היא מסתכלת על הקופסה המונחת על הדלפק.
לא זוכרת את המילים המדויקות שבהן היא שאלה את זה, בישירות של חץ עם העיניים הפראיות שלה. אולי זה היה משהו כמו: "את קונה את הקורנפלקס הזה?" או "אפשר להגיד לך משהו על הקורנפלקס הזה?" בכל אופן, זה היה מנומס. נימוס גרמני עם אקטיביזם נוסח הידית. "בבקשה, בבקשה", אני ממהרת להסכים. ואז היא אומרת: "זה מהונדס גנטית. כל התירס שמגיע מארה"ב מהונדס גנטית. ראיתי סרט שנתנו לחולדות ארבעה חודשים לאכול את זה ונהיו להם גידולים בכל הגוף".

מה את סחה, אני מתמלאת אשמה על הזבל שאני נותנת לינאי לאכול בבורותי. משאירה את הקורנפלקס לקופאית המאממת של אהרון ואנחנו יוצאות וממשיכות לדבר על המדרכה.
"אין ברירה, יש דברים שרק אורגני. או משהו פשוט, נגיד שלווה בשקית, כמו פעם, או פיצפוצי אורז. רק לא תירס מהונדס גנטית".
לפני שהיא חוצה את הכביש ונכנסת למכונית שלה היא מסכמת: "מכרו אותנו".

אני נשארת המומה ומהורהרת על המדרכה ליד המכולת.
האינפורמציה החדשה מתנגשת לי בהרגלים.
מה, לחזור בלי קורנפלקס? רק אתמול כמעט הלך לישון רעב ומתוסכל "כי אין כלום לאכול בבית הזה". טוב, גם היה עייף. בסוף נזכר בשוקו שאני מכינה לאחרונה (בזכות גלו): כפית שטוחה קקאו על חלב אורז שקדים, לבשל עם מקל קינמון. שתה ונרדם מותק.
אני נכנסת בחזרה למכולת ומסתכלת על התרנגול, כולו גאווה אמריקאית. מונח על רקע מקומי של קופסאות צבעוניות עם ממתקים זרחניים.
לא! אני לא אקנה את זה.
אבל אולי צ'יריוס ארבעה דגנים? לוחש לי במעמקי המוח קול קטן ופתייני. נכון, יש בזה תירס, אבל זה רק רבע…
ולא להאמין – אני קונה את זה.

בבית, ינאי, שהתעורר ביניים, מתאכזב. הוא חושד בצ'יריוס מאז שחבורת נמלים התלבשה לנו פה פעם על קופסה.
אני מספרת לו על הפגישה המקרית עם דיצה.
הוא מצביע על המילה "תירס" שמופיעה על הקופסה, מוזג לעצמו קערית חלב כבשים ואוכל את זה עם עוגיות.

—
את הצילום בחרתי מהאלבומים של דיצה בפייסבוק. זו ספציפית צולמה ע"י דוד ג'נסן