בעוד האדמה זזה ולפעמים אני חשה עצמי גולשת על רסיס קרקע,
פתאום פגישה עם שיין. כמו נעץ על הלוח שעם הפנימי, שמופיע פעם בכמה שנים ותמיד במוכר ובמפתיע.
הוא לא משתנה, לא משתנה.
אני רוצה לקנות ממנו שירים, מקווה שנספיק להחנות את האוטו לפני שהוא מתרחק. הוא נראה בכושר טוב.
הילוכו גמיש. קולו יציב. הוא מוכר את השירים שלו בשקל ותמיד שמח בפיטפוטון.
בגשם ובשמש, בתל אביב, בפרדס חנה, בכל הארץ תכל'ס, כבר ארבעים שנה.
"הייתי מנהל הבנק והתחרפנתי" הוא זורק תקציר. את הסיפור המלא אפשר לקרוא כאן. וגם כאן
"או שהתעוררת" מציע חתרן הבית. שיין מסכים.
אינדיאני בשמש הישראלית החורפית עם כובע צמר פרקטי.
עכשיו הוא עובד הפוך, הוא אומר. מוכר שירים בלילה וישן ביום. מי אמר שזה חייב להיות ההפך?
ועוד הוא אומר, שהוא בן 80.
והוא נראה קל תנועה, ער, שווה נפש.
הולך ברגל בכל הארץ ומוכר את השירים שלו.
הלוואי על כולם לזוז ככה בגיל 80.
