כתיבה פרטית

פירוק והרכבה

יום שני שעבר: הובלה. יומיים של כאוס + טכנאים + תחושה, גופנית כמעט, של פירוק והרכבה.
ביום שלישי בערב ינאי ואני מקנחים סיבוב סידורים במושבה אצל גיל. ינאי מזמין רביולי חוביזה ובתוכי לאט לאט מתחיל פירפור של עצב שמתפשט בגוף כמו צבע בתוך מים, שמציפים את מחילות האף ומשם נובעים החוצה דרך העיניים.
מתגעגעת לבית הישן, למוכרות שלו, לגלו, לקרקע יציבה ומהודקת מתחת לרגליים.
ינאי לשמאלי על הבר מסתיר את העיניים שלי כי זה מביך אותו.
אותי כבר לא. יש נקודה כלשהי שאין מה להסתיר.
גיל, שגר 5 שנים בבית שאליו עברנו עכשיו, מציע לי בירה שהוא עושה אבל לא בא לי לשתות. וגם לא לאכול. אני נותנת לסיפורים ולרחמים עצמיים להתגנב לתוך המים הצלולים של העצב הפשוט, הטבעי.

ביום רביעי בבוקר, אחרי שינאי כבר בבי"ס ואנחנו ניגשים לעוד יום של טרנזישן, הטלפון מצלצל: "בואו לקחת את קשת מהר, היא משתוללת, אנחנו נוסעים ללדת!" אנחנו מגיעים כשהאמבולנס מתרחק ומוציאים את הכלבה ופתאום הטלפון מצלצל שוב, בטעות או במקרה, ואנחנו עומדים על השביל ושומעים את זעקות היולדת ("ללניאדו… תסעו ללניאדו, לא להלל יפה!") ואחר כך שקט קדוש ופתאום פעיה עדינה של תינוק ומילים ראשונות שממלמלים אליו הוריו. אנחנו המומים מהזכות שנפלה בחלקנו. נושמים בשקט בזמן השידור החי וזזים הצידה רק כדי למשוך באף.

ובשישבת נורה.
נורה היא המורה שלי במלוא מובן המילה.
היא גרה בסנטה פה ומגיעה לישראל כמה פעמים בשנה ומלמדת בבתים של תלמידיה.
מה היא מלמדת, איך היא מלמדת – את זה תקראו כאן. היא מורה מבוגרת, אחראית, קוסמת, אישית. אני בת מזל על הזכות לפגוש אותה וללמוד ממנה ועוד יותר בת מזל על שהלימוד העמוק הזה מתקיים ביחד עם אהובי.

הפעם אנחנו נפגשים בכפר רות בבוקר לסשן על חלימה.
אחרי כמה שעות נוסעים לכנסיית ארון הברית באבו גוש, לחלימת צהריים.
זה השבוע של פרשת תרומה. ככה יצא, בלי תיכנון. הפרשה עוסקת כולה בנושא אחד: הציווי של אלוהים למשה על בניית המשכן. בתחילה מצווה ה' את משה לאסוף מבני ישראל תרומות לבניין המשכן. אחר מובאים בה בזה אחר זה הוראות מדויקות לבנייתם של המשכן וכליו, בסדר זה: ארון הברית, הכפורת, שולחן לחם הפנים, המנורה, יריעות המשכן, קרשי המשכן, האדנים, הפרוכת, מזבח הנחושת וקלעי חצר המשכן.
פרטי פרטים שנתונים להשערות והנחות שאנחנו מתבקשים לשים בצד, ולתת לגוף לזכור את מה שעולה. כל אחד לגופו.

במקום שבו עומדת עכשיו הכנסייה שכן ארון הברית במשך 20 שנה, מאז שחזר מהפלשתים ועד שדוד המלך הביא אותו לירושלים. עשרים שנה זה הרבה זמן והמקום עדיין מלא בתדר שלו, יהא אשר יהיה. מה זה בדיוק הארון, איפה הוא היום – זו עדיין תעלומה, שכבר חצי בוקר אני מגגלת. תילי תילים של מידע כזה ואחר מחזירים אותי לחוויה המקורית: איפשהו באבו גוש יש אדמה מפוקסלת, רוטטת, קורנת, שעושה צמרמורות בגוף. בהתכוונות הנכונה אפשר להתחבר איתה סטיירוואי טו הייבן.

זה כל כך קדוש וכמוס עד שמפתיע שהשם האמיתי "ארון הברית" מופיע בשלטים. משהו מתקופה שעוד לא היו בה שלטים מתגלם במציאות עתידית על שלט רחוב. ומה שעוד יותר מפתיע זה העובדה שרוב הזמן המקום ריק.

אני מתכוונת לבקר שם שוב.

תגיות
הראה עוד

1 thought on “פירוק והרכבה”

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

Close