פסיה תומרקין והאתיופי הזקן

מאת: גלית שביב

בחמישי חטפתי קריזה. יצירתית כזאת, ההיפך ממזיקה.
שבועיים שאני רוצה להזיז דברים בבית. שוב. והפעם: לשבור את הקיר בין המטבח למרפסת. בוהה וחולמת על פטישים וטיח.
בהתחלה כשעברנו לכאן והדברים עוד לא קיבלו את המקום שלהם, החפצים נדדו ממקום למקום, החדרים התהפכו על פיהם. כמה אפשר להפוך בבית של שני חדרים ומרפסת, תגידו. ובכן, אני ההוכחה החיה. קריז במותניים, מוזיקה פול ווליום, והכל שט. אין דבר שיעצור אותי, גם לא במשקל כבד מאד. יום אחד הגדולה הודיעה לי שמעכשיו כלום לא זז. עשית לי כאב ראש, אמרה בת השבע דאז. תירגעי. את לא יודעת שילדים צריכים שדברים יישארו קבועים בחיים שלהם? לא מספיק שאנחנו זזות מבית לבית? ההיגיון מכמיר-הלב הזה עצר אותי לזמן מה.
ועכשיו. אולי זה האביב המקדים את זמנו. ובאביב תמיד פרץ חדש של תנועה חדשה ומשמחת. עכשיו מדגדג לי. קיר אמרתי. לשבור. לעשות חלונות וככה. בואו ונסכם כך את הנקודה: אם היתה לי רבבת שקלים מוטלת עצובה ומשועממת, זה היה קורה אתמול.

בחצר שלי חנייה לאוטו. משפחתי כזה לבן סטנדרטי, מהסוג שגורם לי להרגיש כמו כולם. כמו כולם זה באסה.
ומעל המשפחתית רשת צל ירוקה שתליתי כשבאתי לכאן. מסביב יריעה לבנה שחוסמת את מבטי החולפים ברחוב אל תוך החצר.
אני מסתערת מלאת עזוז על בנז"ט תמים הנטוע באדמה חצי מטר. חופרת מנענעת מתעקשת. הקטנה יושבת משועשעת על הספה בחצר ומסתכלת על אמא שלה המג'וננת. יצא בסוף. היריעה נתלשה מחבליה בעליצות שיש בה מן ההרס. הופכת את העולם כדי ליצור חדש. המשימה הבאה: לחפור בור חצי מטר באדמה כדי לתקוע את הברזל ולתחום שוב את החצר.
הפשלתי שרוולים, כמו חלוצה שקוראים לה, נגיד, פסיה תומרקין. מעדר ביד ומרפקים חשופים. אני מתכופפת ומכה באדמה. כל סנטימטר שזז חושף פסולת בניין שהוטמנה שם פעם, קשיחה ומחודדת. אני מתעקשת על הבור הזה. ותוך כדי אני חושבת על פסיה תומרקין ביום שהיא קיבלה. באה לביצה בבוקר, המעדר ביד, בימים שלא היתה טכנולוגיה מתוחכמת ריחנית וסופגנית של "ביטחון נשי".
זה לא היה הולך איתי, אני מסכמת ביני לביני תוך הלימות חוזרות באדמה הזרועה פיסות בטון ישנות. על בטוח שהייתי מתייאשת וחוזרת לאמא רוסיה, לצ'כוב ולסמובר. מי שמע על חלוצה עם היפר-רגישות, שתווית מגרדת ובולטת של בגד מחזירה אותה לאוהל באמצע יום עבודה. אוי ווי, אני נאנחת, הבורות והשמש והביצות והמטבח המשותף והחובה הלאומית.

וככה איך שאני סובלת כמו פסיה תומרקין, הבור מתקדם לאט, נעמד לידי מישו. מבוגר, כהה, עיניים גדולות וחודרות, ניחוח קל של אלכוהול. עבּודה עבּודה?
לא לא תודה, תומרקין משלחת אותו בהינף יד גאה. הידיים מתרוממות לראש להתקין מטפחת כחולה שבטח היתה לה על הראש. חם בפלשתינה. אני אחפור את החצי מטר הזה ויהי מה.
הוא מסתובב והולך. אני מתבוננת על גבו המתרחק.
סתומה! אני מתעוררת אחרי רגע. איזה תזמון מדויק של עזרה מהיקום, מה עוד יכולת לבקש.
סליחה אדוני! אני צועקת אחריו ומסמנת לו לחזור. הוא בא מיד ובפנים דמומים כמקודם נוטל את המעדר ומתחיל לחפור. הביצות והפסיה נשכחות מיד, נ' הולכת להביא לו כוס מים מהבית, ושתינו עולצות ומכרכרות סביבו.

שבע דקות, עשרים שקל, והבזנ"ט ננטע מחדש. אני מסמנת את גבולותיי החדשים עם יריעה לבנה. מחצלת שפורקה לחלקיה מתווכת על המרווחים. בזמן שנ' בחוג תיאטרון, הגדולה ואני פושטות על המשתלה ורוכשות המון פרחים. בגוניה ורד, בשמת, מנטור ארגמני עם ריח להתעלף, לובליות סגולות, אמנון ותמר, פטוניות.
ברווח הקצר של האור שנשאר מן היום הזה אנחנו שותלות בעציצים ובפיסת האדמה החדשה שנוספה לגינה שלנו. אני מסובבת את הספה האדומה הענקית של עמליה, שרק עצבים של אשה שרוצה את זה עכשיו, יכולים לה. אנחנו מתיישבות ופורשות רגליים.
שינוי. כמה שאני אוהבת שינויים. להפוך את האדמה בתוך הנשמה. אני מרגישה מאווררת ושמחה אחרי שבועיים קשים של התמודדויות וחלומות שבורים וצעדים שהיו צריכים להילקח בחוכמה ובתבונה, ועומס ומתח ובדידות. אחרי שבועיים שהחיים מעייפים אותי לנוס לשנות-לילה של שמונה שעות עם חלומות שבהם רצונות נפשי מתגלמים בהינד מחשבה.
ועכשיו פרחים חדשים עם הקפה של הבוקר. ברוכה אלת הדברים הקטנים.

[התפרסם גם בבלוג שלי בדה-מארקר]