פעם אינסטלטור תמיד אינסטלטור

כל אמא יודעת, שלפעמים צריך דבר מה שיסיח את הדעת מתקיעות מסויימת. פתאום לעבור נושא בבת אחת, כמו עב"מ. סוג של  "להסיט את נקודת המאסף" כמו שקורא לזה דון חואן.
נגיד אתמול. ינאי היה כל כף עייף וחוצפן, וכל דבר לא רוצה, ודיבור מבאס וכששואלים אותו אז הוא מוציא לשון ורודה ומתריס "פפפפפ!". ואין כבר מה להגיד. רק להיות רגע בשקט ואז להיזכר: "הוא כמו הקופים בהודו עכשיו!" ולהגיד לו: "אתה יודע שיש בהודו קופים חוצפנים?"

מה באמת!? הוא נדלק בצ'יק. רק חיכה לרגע צלול וקפץ פנימה מייד. "מה הם עושים?"
אז סיפרתי לו סיפור יד שנייה, כי לא הייתי בהודו.
"את היית שם?"
"לא. אבא היה"

"אבא, היית בהודו? פגשת קופים חוצפנים?"
"הייתי בהודו, אבל לא פגשתי קופים חוצפנים"

"…סבתא של גל פגשה!" – אני ממשיכה את הסיפור מהחדר. "קופים חטפו אותה בתוך החיתול כשהייתה בת ארבעה ימים! ( באמת!  היא סיפרה לי את זה בעצמה. וגם שמעתי פעם  סיפור מצחיק מחבר, שקוף בא לאיים עליו בגלל בחורה. אבל את זה אספר לו אולי בפעם אחרת).

 
כן, לפעמים צריך דבר מה שיסיח את הדעת מתקיעות מסויימת. מדייש מעגלי בנושא, מויכוח פנימי. כמו בגיהוק, מה שהכי עוזר זה לעבור נושא בבת אחת. כמובן שבתור אמא יותר קל לי לעשות את המעבר הזה מאשר להביא את זה לעצמי. מדיטציה יכולה לעזור אבל לא מצאתי בתוכי את הכוח.  גם התערבות חיצונית מפתיעה יכולה לעשות קסמים, ולשמחתי זה מה שקרה היום באמצע הצירים (מושבה חופשית תשעה חודשים באויר) כשפתאום הטלפון צילצל ועל הקו היה  אורי אבירם. בכלל התכוון להתקשר לאיזו שרון אבל הגיע אלי, הייתי כמה שמות לפניה בדף.

**

אורי היה שכן שלנו בכורש, הרחוב שגרנו בו בתל אביב. צייר מוכשר שגר ממול ואחר כך מלמעלה, שותף פעיל בהרבה ישיבות בוקר של טרום ילדים. כניסתו היתה מתחילה בדפיקה עליזה ורכה בדלת. מי זה? תמיד אותה בדיחה מקודדת: האינסטלטור (במלרע), אוהוהוהו! והנה הוא בא ויש לו סיפורים יפים מפה עד הודעה חדשה ותאוריות מפותלות וגאוניות. וחברתו תמיד מפרה ונעימה.

 אז הנה הבוקר, בעודי מתפלשת בסוגיות שעלו בתגובות לפוסט הזה פתאום אורי בטלפון. ואם כבר מדברים, אז הוא החליט להפסיק לתת תמונות שלו במתנה. הוא עשה רשימה וגילה שעבודות שלו מפוזרות בלמעלה ממאה בתים של חברים, כולן ניתנו במתנה. "שלא תרגישי לא נוח, אני שמח שנתתי. אבל עכשיו אני עושה פרוייקט צילומים של התמונות תולות בכלמיני בתים, אז תצלמי אותן ותשלחי לי טוב?"

יש לנו בבית ארבע עבודות של אורי:
אבוקדו ומנגו לוהטים מצוירים על מגשוני עץ של פיצוחים, פיל עם ענן שינאי קיבל כשנולד, "ויש עוד תמונה" – אני נזכרת – "של לב, מהתערוכת לבבות שלך, ממוסגרת בזהב, נשברה לו הזכוכית והוא שוכב במחסן. אני אצלם לך אותו שוכב במחסן!".

"יופי!" הוא מעודד אותי אונליין, כשאני מוציאה את הציור מתוך ערמה מאובקת, ומוסיף בחגיגיות: "ובהזדמנות זו אני מזכיר לך לתלות אותו על הקיר, למען תתחזק האהבה בביתכם".

***
תראה מה זה אורי: רק היום, כשצילמתי את המנגו מקרוב, שמתי לב שבתוך האש שלו יש ירוק. כמו מגע אגבי, שדלף מהאבוקדו בטעות. ירוק מקרר, מנחם, של צ'קרת הלב, שמזכיר שיש פוטנציאל לליבלוב בתוך כל אש מאכלת.  תודה!