טורים אישיים

פרשת השבוע: אש זרה

[אילת מלמד]

אני זוכרת את היום בו הרגשתי שהורידו עלי את השאלטר. השמים נכבו והצבע שלהם חזר להיות כחול חלק, בלי נצוצות. תחושה איומה של גירוש מגן עדן. ספקות. אובדן דרך. הנסיקה למעלה בכל הכוח, המדיטציות, החזיונות, תחושה של אחיזה בחוטי המארג של היקום, שליטה עצומה, קירבה מרגשת אל הכוח הבורא שבי ואל אלוהי הרוחות. נטולת גוף ואדמה הוטחתי אל הארץ בעלבון וכאב.

ביום השלושים למות שני בני אהרון. בהקריבם אש זרה לפני השם, בעיצומן של חגיגות חנוכת המשכן, לעיני העם, האחים והאב, הם נשרפו למוות. אז אהרון שתק. עכשיו אלוהים מדבר. מדבר על כל הדברים, האלה הקטנים, שעד עכשיו לא יצא לו.

הכוהנים הם בני לוי, לוי הזכור לרע מרצח אנשי שכם, רצח שעד היום מביא על כולנו קללה באדמה ההיא. שכם בן חמור אחרי שאונס את דינה מבקש להתחתן איתה, גם שם האבא, יעקב, שותק. הבנים לוקחים את החוק לידיים, שמעון ולוי מבקשים מאותו חמור שיתגיירו וימולו את עצמם כדי להיות ראויים לדינה, כל גברי שכם מלים את עצמם, וביום השלישי למילה, כשהם חלשים וכואבים. נכנסים שמעון ולוי וטובחים את גברי שכם כולם.

בתוך הכעס והביקורת אלוהים מזהה את האש של לוי, את פוטנציאל הקודש שלו, את הכוח האומנותי, המתעלה, הנאמן לערכיו, המתלהב הבוער בעצמותיו של לוי. שמעון מילא שם את תפקיד הערס, כך זה ניראה. (הוא עוד יעבור בכלא המצרי חינוך מחדש). אבל לוי, שבט לוי, מקבל את הכהונה, את ההנהגה הרוחנית של העם, ממנו יצאו משה אהרון ובניו.

הלוויים הם האומנים, נגני בית המקדש, נושאי הקודש, שומרי המשכן, הבית הפנימי, הלב של העם. ניתנת להם משמורת הלב, האש שלהם מותמרת אל הרוח, אבל בה בעת נלקחת מהם האדמה. הם השבט היחיד שאין לו נחלה משלו.

אני יכולה לדמיין אותם, חובבי שיאים כאלה, מתעלים אל הקודש בימי המילואים, מתקדשים, ובהתלהבות מתכוננים ליום הגדול. רואה בעיני רוחי את נדב ואביהו, שני בני אהרון, מלאים אהבת אלוהים, חיבור רגשי והתעלות, תחושת קירבה משכרת אל הבורא, מול הקהל הנירגש, מרחפים עפים מתקרבים אל הקודש ומאלתרים בתוך החווייה. וברגע השיא, יוצאת אש ושורפת אותם.

כמוהם, גם אני, בדרכו של איקרוס התקרבתי אל השמש מהר מידי חזק מידי, מוטיבציה ותחושת שליחות התחלפו בתיעוב עצמי ופירוק. מסביבי ראיתי אחרים, באותו המקום, כל אחד בזמנו, חטף את הכווייה באופן הייחודי לו. בדרכי אל הרוח עזבתי את הגוף. זה היה כל כך סימבולי שלימודי הרוח והמודעות נפלו בדיוק על היום והשעה של לימודי האקרובאלאנס. הרוח הלכה והתחזקה והגוף הלך והתרכך. הרגליים לא רצו לרוץ יותר בשבילי השדות. אבדה לי האדמה.

שואלת את עצמי על מציאות הקיום של הלויים, מראש נלקחת מהם האדמה, אין נחלה, אין עבודת אדמה, הם חיים על מעשרות, קורבנות ותרומות שמגיעים לבית המקדש. דווקא הלויים, בעלי האש הפנימית החזקה שמכוחה הם מתחברים אל הקודש בקלות של חזרה לרחם. דווקא הם נמצאים בקו הראשון, אין גדרות והגנות, הכל חשוף. כל תנועה מיותרת, כל תזוזה מהדיוק המופתי של עבודת הקודש עלולה לעלות להם בחייהם.

ספר במדבר נפתח באזהרות ללוויים הדורשות דיוק. הם, שראו את בני אהרון נשרפים. ראו את עצמם במקום ההוא. את פנס האזהרה המהבהב. המון מוות מאוים בפרשה, בקשות מפורשות למנוע אותו, כהסבר רמוז על איך זה קרה, שהקרובים ביותר הוקרבו. הרבה הנחיות טכניות על העיסוק באש ועל הדרך להפוך אותה לאש תמיד. מגודרת מוזנת ומהודקת היטב. לא מכוח הקרקע, אלא מכוח הכיסוי והדיוק.

אז מהי האש הזרה, אותם מניעים זרים שנכנסים בעבודת הרוח ומסכנים אותה?

איך אפשר לדרוש יציבות מבלי לספק קרקע יציבה לנושאי הרוח וכלי הקודש?

אני מתקוממת על המציאות הכמעט בלתי אפשרית הנכפית על הלוויים.

בעיצומו של תהליך רוחני הבנתי שהרוח והתדרים הגבוהים חייבים לבוא בגוף העומד איתן סביב המרכז שלו. כמה הפכפכה היא הרוח, כמה קשה לאחוז בה ובעצמינו בעודה מפעמת, לכמה ניקיון ואמון בעצמינו ובכוחנו אנו נדרשים, אמון שאסור לו שיהפוך לאגו או יוהרה, כמה יציבות צריך כדי לשאת את משא המשכן על גבינו.

בקריאה הזו, לראשונה, נתתי לבי לאלמנט ה"קהל" בסיפור מותם של בני אהרון, שחקנית שאני ואגו מניאקית לא קטנה. אמנם לפני הצגות נהגתי לעשות חימום קולי במנגינת הקדיש המתעלה בנוסח הימים הנוראים, של אבא, כדי להזכיר לעצמי שהכל לכבודם של שמים. ובכל זאת, אש זרה… תמיד רובצת על הפתח.

שבת פרשת במדבר, תשע"ג.

אהבת אמת

אילת

הראה עוד

2 thoughts on “פרשת השבוע: אש זרה”

  1. ה מאוד כתבת. ואני מזדהה עם נקודת המבט. גם אני תוהה כמי שמרגישה את השליחות של שבט לוי, כשחקנית, מנחה מרצה ומטפלת , מדוע קשה כל-כך לשבור את "הנדר" ההוא שהקיום היה על מעשרות שנתנו לשבט זה. היום זה כבר לא מתאים ואיכשהו צריך לעשות התאמה לעידן הזה, וללמוד את עולם הכסף מחדש…שבוע טוב!

כתיבת תגובה

Close