פרשת השבוע: משא – מחשבות על הורות

[אילת מלמד]

זיכרון ילדות: אני בסלון יושבת מכווצת אחרי שבילגנתי או חירפנתי או החרבתי, ואמא במטבח אגב קיצוץ בצל או שטיפת סיר או דפיקת שניצלים ממלמלת בקול את כל הכעסים שלה, כאילו לעצמה, אבל בקול. שאני אשמע היטב, עד כמה היא כמעט מתמוטטת, עד כמה היא לא יכולה יותר לשאת את כל זה.

גם אני כמוה, מוצאת את עצמי ברגעים כאלה, בידיעה שלא הם, הילדים החמודים והבלתי נסבלים, הכתובת לכל התלונות, ובכל זאת, אז יוצאים המונולוגים המקטרים אש עשן ותמרות זעם דרך הכירה אל היקום ואלוהיו ודרך אוזניי הילדים אכולי האשמה.

פרשת נשא, מתחילה בעבודתם ומשאם של בני לוי, כל משפחה ומשאה. מי בעגלות ומי על גבו, נושאים את ה"משכן איקאה" המדברי הזה, ממקום למקום על קרשיו, בדיו וכליו. הכתוב לא מפסיק להבדיל בין עבודת הלוויים והמשא שהם סוחבים. עבודה היא רשימת המטלות, מה שצריך להספיק לבצע, המשא, בקריאה שלי, הוא העול. הדרך. החיים האלה על כל אי הוודאויות שמביא איתו המדבר בו אנו חיים והאחריות הכבדה.

ההורות מזמנת אינסוף פעולות סיזיפיות עם מינימום שעות שינה ופינוי הצרכים האישיים, לטובת אלה של הילדים, אבל המקום בו אנחנו צועקים לשמים "די" או לילדים "בחייאת, למשך שעה, אני לא רוצה לשמוע את צמד המילים- אני צריך", או  "אתם עוד תהרגו את אמא שלכם" ועוד שלל ירושות מהורינו שעולות בנו כשאנחנו לא בפוקוס ומצמיתות אותנו תוך כדי שהן נאמרות, מילים שתלויות באוויר כמו שוט בזווית מדויקת להלקאה עצמית, זה לא העבודה, זה המשא. אנחנו מבינים שכרגע אנחנו דופקים אותם היטב, אותם ואת ילדי ילדיהם, כי חוויית העול הזו ממשיכה את חייה העצמאיים בתודעות ילדינו וילדי ילדינו עד עולם.

בסוף הפרשה אנחנו מתגלגלים להטייה אחרת של השורש נ.ש.א. בפרשיית מתנות הנשיאים, המנהיגים, ראשי השבטים. לקראת חנוכת המזבח כל אחד מביא את מתנות שבטו וקורבנותיו, נשיא אחד בכל יום. למרות שכולם מביאים, איך לאמר, די בדיוק אותו דבר, הכתוב מפרט כל נשיא ומתנותיו לפי הסדר של הימים שלהם. התנ"ך החסכן במילים, מאריך פה באופן לא אופייני ולא כותב כנ"ל, או מסכם את כולם בפיסקה אחת. העול של המשא על הלחץ שלו וההספקים, מקבלים פה מתיחת זמן, השהייה…. הרחבה שנותנת מרחב לכל שבט ולכל נשיא.

אני אוהבת לצטט איזו אמא שפעם אמרה ש"היא לא מרגישה שיש לה הרבה ילדים עד שהיא מנסה להכניס את כולם למכונית", ישר עולות תמונות של ילדים נקשרים, ריבים על מקומות ישיבה, בקבוקי מים שנשכחים בבית, דלתות שנסגרות על אצבעות ונביחות ה"יאללה" של ההורים בתוך הצורך לשנע את המשפחה ומהר. הזירוז הזה הוא הגורם המלחיץ, שם סכנת הנפשות של הכביש והנפיצות של השלווה שלנו והמקומות הלא בטוחים והמפגש עם החוץ מתחככים, מציתים ונוסעים.

המשכן המדברי הוא תמיד בדרך. עוצרים מתפרקים ואז שוב מקפלים וזזים הלאה. חוויית המדבר היא זיקוק של החוויה האנושית, של אי הוודאות מה יוליד יום. עמוד הענן יורד- חונים. עולה- יוצאים לדרך. מעמיסים וזזים. לא יודעים מראש לכמה ימים, שבועות או חודשים.

בעיצומה של ההתנהלות המדברית נחנך שם בית נייד, ולכבודו 12 ימים ידועים מראש, כל יום אותו טקס, בכל יום נשיא אחר, החיים מתארגנים פתאום לאיזושהי חוויה ברורה ומתמשכת של שהות במקום אחד. לכן גם התיאור, כך אני מרגישה, נמתח כמעט על חצי פרשה. חושבת על ההנאה שיש לילדים משמיעה של אותו סיפור שוב ושוב. על השקט התודעתי שאנחנו מקבלים מטקסים קבועים שמסדרים לנו את הכאוס הקיומי בתבניות צפויות מראש.

אני קוראת את הפרשה ושואלת, איך אנחנו יכולים להפוך ממנשאים אנושיים לילדינו לנשיאים שלהם?

איך לצאת ממדיניות של ריצויים ופיצויים ולהיכנס למציאות של שהייה במקום ברור של נוכחות הורית בלתי מתנצלת. לא בתוך מרוץ, לא מתוך הכרח, אשמה, הספק או טלטלה במעלה ההר. להשאיר את הסלע בידיים של סיזיפוס, ולהתרווח.

מנסה ללמוד מאלוהים סמכות הורית.

בברכת הכוהנים, שמוזכרת בפרשה, שוב מופיע השורש נ.ש.א:

יְבָרֶכְךָ יהוה וְיִשְׁמְרֶךָ:

יָאֵר יהוה פָּנָיו אֵלֶיךָ וִיחֻנֶּךָּ:

יִשָּׂא יהוה פָּנָיו אֵלֶיךָ וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם:

לברך ולשמור, להאיר פנים ולמצוא חן בפני ילדינו, לשאת את פנינו מהדרך ומשאה ולכוון אותם אל ילדינו, ובנחת, מבלי להאיץ או להתאמץ, להעניק להם ולעצמינו את המתנה הגדולה מכולן- שלום.

שבת שלום

פרשת "נשא" תשע"ג

אהבת אמת

אילת.