זוגיות ומשפחהטורים אישייםילדיםכתיבה פרטיתנשיםצדק חברתי

פרשת השבוע: קורח. מי משווה?

[אילת מלמד]

הבוקר איתן שלי ציטט את הנתון המזעזע ש60% מהזוגות הנישאים מתגרשים בסוף ואמר "יופי, אמא, ואתם תרמתם לסטטיסטיקה הזו". אבל המחשבה שהכתה בי היא שהאחוז הגבוה הזה מפקיע את הבאסה של הגירושין, אם זה נורמטיבי זו כבר לא טרגדיה. כי לאן שלא מסתכלים זו המציאות.

פרשת השבוע היא פרשה בה לראשונה קוראים תיגר על משה ואהרון. קורח ועדתו, משתמשים בביטוי "רב לכם" כשהם מסתכלים על קרובי המשפחה שלהם ועל מעמדם ותוהים למה להם יש יותר. פשוטי העם שלא קיבלו כלום לא מעלים בדעתם לקעקע את מעמדם של משה ואהרון, אבל אלה שקיבלו ככה סתם, בלי לעשות בשביל זה כלום, פשוט כי נולדו למשפחה הנכונה, את עבודת הלוויים, תוהים למה לא יכלו לקבל גם כהונה. מול ה"רב לכם" משה עונה "המעט מכם?", האם זה שאתם לוויים זה מעט מידי? הוא בכלל לא נכנס איתם לדיון האם הוא ואהרון מנהיגים ראויים, הוא פונה ללב הסיפור שלהם ושואל, אתם שקיבלתם הכי הרבה, למה אתם מרגישים מקופחים? למה דווקא אלו שקיבלו רוצים עוד? ייתכן שזה גם עניין של גיאוגרפיה.

בירוחם

את תחילת חיי המשפחה שלנו עברנו בירוחם, שם כולם היו עניים סך הכל, כולם חיו בשוויוניות קסומה ובעוני מחפיר ונעים. חברה שלי שניהלה אז את הרווחה עשתה מחקר מרתק בו בחנה את חוויית הקיפוח של אותה עלייה ששוכנה בדרומן של ערים דשנות לזו ששוכנה בבדידות מזהרת במדבריות צפון הנגב, בירוחם. הסתבר שגם אם ידעו הירוחמים על ההון שילטון המקפח לא היו לו פנים ביומיום ולכן בחווייה האישית הפנימית הם גדלו בתחושת מסוגלות ואפילו עליונות מסויימת, מה שקידם אותם לכיוון תארים אקדמאיים ומקצועות מתגמלים. לעומתם, אלו שחיו בדרום תל אביב וראו את ילדי ההון קרובים כל כך, במרחק שולחן פורמייקה בית ספרי, אבל המרחק התהומי שהיה פעור באופציות ובתפישה העצמית לא ניתן היה לגישור והביא למקומות קשים של פשיעה או סתם תת הישגיות.

העם המסתובב במדבר דואג לבטן שלו, לילדים שלו, להווה שלו, מסביבו כולם מלקטים את אותו המן כל בוקר, שותים מאותה הבאר, רחוקים באותה מידה מאלוהים וממשכנו. הלוויים קרובים לצלחת ולכן יודעים בדיוק מה יש בה, כשהם עסוקים בלקפל, לסחוב ולפרוק את המשכן. הכוהנים נכנסים לעבוד בו בבגדיהם המוזהבים. קורח שואל במרירות "מדוע תתנשאו על קהל ה'?" כשהוא מאשים את משה ואהרון בפעולה אקטיבית של התנשאות, הוא חושף בעצם את פעולת ההתקטנות שלו. את צרות העין הנובעת קודם כל מכיווץ פנימי.

אותו האיתן אמר לי פעם שהוא גאה בנו על זה שבכל תהליך הגירושין לא ריחמנו עליהם ולא עשינו להם הנחות בגלל שהם מסכנים וילדי גרושים וזה… לי ברור שהיכולת ההדדית לעמוד מלוא גובהנו מול הילדים ולא להתכווץ היתה כי היינו מודעים לכוחנו וכי איש מאתנו לא התנשא על השני ולא "חיפש אותו" על מנת להיבנות על גבי חולשתו. אני זוכרת שיחה בה צלצלתי מפורקת ליאיר על הקושי שלי עם איתן, על העלבונות והחוצפה, שאלתי אם גם אצלו איתן מתנהג ככה, למרות שבתוכי ידעתי שלא. יאיר אישר את תחושותיי, ומייד הוסיף שיומיים קודם, הם ישבו אל שולחן השבת ודיברו על געגועים. איתן אמר שכשהוא בתל אביב במהלך השבוע, הוא לא מתגעגע לאף אחד. היקשו עליו האחים ושאלו: "לאף אחד?!" והוא ענה "טוב, נו…אולי לאמא". אולי הוא יותר קשה איתך, יאיר סיכם, אבל הוא גם יותר קרוב אליך. סגרתי את הטלפון ומלמלתי "וואו!" שמחה באבא שבחרתי לילדיי. מבינה היטב שבאותה שיחה הוא לא רק חיזק אותי ואת הקשר שלי עם איתן, אלא ביסס גם את הנוכחות ההורית שלו מול הילד.

אני נזכרת בחיוך בשלב בו רצינו לרצוח אחד את השני, אכולי חרדות ומשקעים. המגשר שלנו, איש מצוין וחכם, אמר לנו משפט, שלקחתי איתי ואני מרגישה שהיה בו לעצב את שיתוף הפעולה והעין הטובה שפתוחה ביני לבין אבי ילדיי עד היום. הוא אמר, מהרגע שאתם מתגרשים אתם מניחים אחד לשני, לא מסתכלים כמה השני מרוויח ואיך הוא חי, כל אדם לדרכו. כל אחד נותן לילדים מה שהוא יכול, ולעצמו כמה שהוא צריך ורוצה, ואף אחד לא סופר לשני בילויים, חו"ל, עבודות נוספות, או זוגיות. את החרדה הכלכלית הגברית מהפירוק, הרגעתי בהבטחה שהמוטיבציה שלי היא שאבי ילדיי יחיה ברווחה, וכמה שאוכל להקל עליו, אני אקל. אמירה שגם קיבלה ממש במהלך השנים שחלפו באופן דו כיווני, והובילה לתמיכה שבאה מתוך התגייסות הדדית לבסס את עצמינו למען ילדינו המשותפים וגם סתם כי אכפת לנו אחד מהשני. העניין הוא שהיכולת לראות אחד את השני, יכלה לבוא רק אחרי שבחרנו שלא להציץ אחד על השני.

כמה קשה לא להסתכל לצדדים, אלא רק להתבונן לתוך עצמנו ולתוך ביתנו ולשאול "רב לי?" האם יש לי די? ויותר מזה, האם יש בי די, האם אני מספיק, מספיק טוב לעצמי ולילדיי. לפני שאנחנו יוצאים למאבקים באלה ש"רב להם", מוטב שנבדוק למה "מעט לנו", והאם הקינאה מנהלת אותנו, קינאה היא רגש שנתפס ילדותי ולכן אנחנו מתביישים בו וממהרים להפוך אותו לכעס או תלונה. בחיי למדתי שקינאה מיתמרת בקלות להשראה, והשראה היא היכולת להכניס לעולם שלי מושגים שאני לא מכיר, קנה מידה שאני לא חי לפיו ומודלים שלא פגשתי עד כה וזו מתנה ברוכה. הרחבת האופציות היא הרחבת הכלי, וכשאני מתבונן פנימה ומוצא עצמי ראוי להרבה, הרבה טוב מוזמן לבוא לתוך חיי.

אל תתכווצו מול אף אדם, אני מוצאת את עצמי מקלידה, ואל תתנשאו כי זה גם סוג של כיווץ.

במקום בו טוב לאחד טוב לכולם והשפע האינסופי לא באמת בא זה על חשבונו של זה.

רק טוב

באהבת אמת

אילת.

הראה עוד

4 thoughts on “פרשת השבוע: קורח. מי משווה?”

  1. מקסים ביופיו. אני מודה שאני אוהב את קורח שלא נותן למשה לעוף על עצמו יותר מידי, אבל אין ספק שאת צודקת וזו הסתכלות שלא עושה טוב לאף אחד. ובכל זאת אני שואל את עצמי האם לא מתפקידנו לומר למנהיגנו מידי פעם שלא יתנשאו? שלא יתקינו מיטה בחצי מליון שח? שלא יוכלו גלידה כשלאחרים אין תרופות? לא להגיד?

כתיבת תגובה

Close