טורים אישיים

פרשת חקת: מילד למתבגר

[אילת מלמד]

כמעט שלושה חומשים אני מסתובבת עם בני ישראל במדבר במעגלים, מהרמקולים של ענני הכבוד אנחנו שומעים את דיגדיגדוג בלופ, רק כדי לא לשמוע שוב את השאלה "עוד כמה זמן מגיעים?" מתמודדת עם ה"איכס על אוכל" שלהם, עם געגועיהם הלא רציונליים לסיר הבשר למרות שמה שהם ערבבו במצרים היה בעיקר טיט, ולאורך כל הדרך, הם לא מפסיקים לבכות ולהתלונן. ובעיקר, ארבעים שנה במדבר, אלף מגיפות, איומים ועונשים ונראה שהם לא הפנימו כלום.

כל הרוטינה הזו הבלתי נסבלת אליה התרגלנו, העם מתלונן, משה מתפלל, אלוהים מתעצבן, משה מרגיע, אלוהים מעניש, משה מפסיק את העונש, העם מקבל מה שרצה מוכה ורגוע עד הפעם הבאה. משה השוטר הטוב, אלוהים הרע, קוברים את המתים, והחיים חוזרים למסלולם.

יש שלב בהורות, שאתה מרגיש שאתה צריך בכל יום לחנך את הילד מחדש, זה מרגיש כאילו אין זיכרון, למידה והתפתחות כלל. ואם אנחנו כהורים מחזיקים איזו מטאפורה פוליטיקלי קורקטית למקל, הרי למשה היה וואחאד מקל, מטה קסמים, המטה שהפך לנחש, שהפך מים לדם, שהביא מכות איומות על מצרים והפסיק אותן באחת, פתח את הים ותמיד התנופף שם ברקע מלווה את משה, הרועה הנצחי, המקל שהוא גזר. כשמשה אומר יבוא שוטר בא באמת שוטר, כשהוא אומר חכה חכה שאבא יבוא הביתה, מדובר באל הנקמות בכבודו ובעצמו.

ואז מגיעה פרשת חקת, הפרשה שמה שנזכור ממנה זה בעיקר את זה שמשה ואהרון נענשו כי היכו הסלע במקום לדבר אליו. זו פרשה בה אנחנו נפרדים בעצב ממרים ומאהרון. ובשמחה גדולה מכמה דפוסים ילדותיים.

בפרשה הזו שוב העם צמא למים, אבל הפעם, הם לא בוכים ולא מתלוננים, הם מתווכחים, "וירב העם עם משה ויאמר לו". העם הופך מילד למתבגר ומשה ואהרון בורחים "מפני הקהל אל פתח אוהל מועד". גם אלוהים משנה התנהלות. אלוהים בסיפור הזה שולח את משה לבצע אקט מטאפורי של דיבור אל סלע "והוצאת להם מים מן הסלע והשקית את העם ואת בעירם" משה נשלח לשפוך מים על הגרונות הצמאים אבל גם להרגיע את הבעירה, את הכעס. כעס שנשמע מוצדק, הרי אין מים. משה לא קולט את השיפט העלילתי, ומעמיד את העם מול סלע, זועם ונואם ומכה והשאר היסטוריה. אבל העם, הוא כבר במקום אחר.

שני סיפורים דומים בפרשה, בשניהם מבקשים לעבור דרך עם אחר (אדום וסיחון), בשניהם נתקלים בסירוב. בראשון משה מנהל את המו"מ, הוא פונה לאדום כאח ומתחנן לקצר דרך ארצו, אדום מסרב, משה מבטיח לא לגעת בכלום רק לעבור. אדום מאיים, משה מתקפל, העם שהתבגר בינתיים, עושה סיבוב אחד יותר מידי, תופס את ההורה שלו כתבוסתן ומתעצבן על המחיר. העם נהיה ביקורתי.

אלוהים שולח עליו נחשים. ואז, לראשונה, העם מבקר את עצמו ומודה בטעות, שלב נוסף במודעות עצמית והתבגרות. משם לחווייה ראשונית נוספת, העם מגלה באר בלי לעשות סצנות כדי לקבל אותה, הגילוי המפתיע מוביל למחווה מפתיעה של שירה ספונטנית לכבוד הגילוי ולכינוי חדש. לא עוד "בני ישראל" או "העם", בבגרותו הוא נקרא "ישראל"!

הדור הקורבני היה צרוב התעללויות ולכן מצא מתעללים על כל צעד, הרי יש אלף דרכים למות במדבר. אבל הדור הזה, שמסוגל בתוך מתקפת נחשים לראות איך הביא את זה על עצמו והיכן החטיא ולכן חטא, יכול גם לראות את אלף הדרכים לחיות במדבר. הוא שר עוד לפני שהוא ניגש לשתות. האקט של הודיה לפני השתיה זה ההיפך ממצב שרידותי, זה מצב תודעתי של ביטחון ושפע. מאוחדים ובוטחים הם מגיעים לסיחון, "ישראל" לא פונים למשה ומנהלים את המו"מ בעצמם ממקום בטוח ולא מתמסכן. ישראל מודיע: נעבור דרכך ולא נשתה מהבארות שלך. וכשסיחון יוצא למלחמה הוא נוחל תבוסה מוחצת.


הילדות הזו וההתמודדויות שלה, שוב ושוב אותם ויכוחים, שוב אותן התמודדויות, בכיות ותלונות. ואז פתאום אתה מגלה שהעיניים של הילד שלך כבר בגובה של העיניים שלך, אחרי ההלם הראשוני והאימה מההבנה שהילד שלך הולך ונהיה חד וחכם ממך. אחרי המרידה והכעס, אחרי החיפוש באה המציאה. פתאום כל החינוך המצטבר שניראה שנספג בבאר ריקה עולה על גדותיו של הילד הגדול הזה שלך, פתאום אתה פחות רלוונטי, אתה מבין שמה שלא נתת עד כה, כבר לא תצליח לדחוף. אתה רואה כמה המון נתת! מול העצמאות והכוחות, התבונה והבקרה, העמידה על שתי רגליים יציבות, אתה יכול בשקט להיאסף אל חייך שלך, למות כמו משה, או פשוט להתחיל לחיות.

הראה עוד

1 thought on “פרשת חקת: מילד למתבגר”

  1. אילת, לא יוצא לי לקרוא כל מה שאת כותבת, כי אני נותן לחיים להזמין אותי לסגירות פינות אינסופיות 🙂 החל ממרדף אחרי חתולה סוררת ועד הדפסת פליירים במחיר הכי זול שיש…
    אבל מהמעט שאני מקבל התכנים שלך מאד נעימים, ואשמח אם תקבצי אותם מתישהו ואיכשהו… אנא רק המשיכי, בשביל כולנו. יש שם המון

כתיבת תגובה

Close