זוגיות ומשפחהטורים אישיים

פרשת כי תבוא- הפחדות על הגבול

[אילת מלמד]

משהו באמונה הבסיסית שלי יושב על טוב ליבו של האדם, ויצר לב האדם שרע מנעוריו, הוא אמירה שקשה לי לקבל אותה. אנחנו בני אדם, ויש בנו מהאדמה ומהרוח, "וַיִּיצֶר יְהוָה אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם עָפָר מִן הָאֲדָמָה וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה", בכל אחד מאיתנו יש יסודות גופניים בהמיים לגמרי אבל שאֵר רוחנו מהמלאכים. מכאן הקונפליקטים, מכאן הנפילות, מכאן השאיפה המתמדת לגעת בשמים. צלם האלוהים הוא בתוכנו ומוקרן החוצה ולכן בבסיסינו אנחנו טועים, קרועים ומתמודדים עם קטבים שחיים בתוכנו, אבל משהו בנו תמיד מבקש טוב. משהו בתוכנו מבקש לברך ולהתברך, גם אם הוא מקלל על הדרך.

וְעָנוּ הַלְוִיִּם וְאָמְרוּ אֶל כָּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל קוֹל רָם.
אָרוּר הָאִישׁ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה פֶסֶל וּמַסֵּכָה תּוֹעֲבַת יְהוָה מַעֲשֵׂה יְדֵי חָרָשׁ וְשָׂם בַּסָּתֶר וְעָנוּ כָל הָעָם וְאָמְרוּ אָמֵן.
אָרוּר מַקְלֶה אָבִיו וְאִמּוֹ וְאָמַר כָּל הָעָם אָמֵן.
אָרוּר מַסִּיג גְּבוּל רֵעֵהוּ וְאָמַר כָּל הָעָם אָמֵן.
אָרוּר מַשְׁגֶּה עִוֵּר בַּדָּרֶךְ וְאָמַר כָּל הָעָם אָמֵן.
אָרוּר מַטֶּה מִשְׁפַּט גֵּר יָתוֹם וְאַלְמָנָה וְאָמַר כָּל הָעָם אָמֵן.
אָרוּר שֹׁכֵב עִם אֵשֶׁת אָבִיו כִּי גִלָּה כְּנַף אָבִיו וְאָמַר כָּל הָעָם אָמֵן.
אָרוּר שֹׁכֵב עִם כָּל בְּהֵמָה וְאָמַר כָּל הָעָם אָמֵן.
אָרוּר שֹׁכֵב עִם אֲחֹתוֹ בַּת אָבִיו אוֹ בַת אִמּוֹ וְאָמַר כָּל הָעָם אָמֵן.
אָרוּר שֹׁכֵב עִם חֹתַנְתּוֹ וְאָמַר כָּל הָעָם אָמֵן.
אָרוּר מַכֵּה רֵעֵהוּ בַּסָּתֶר וְאָמַר כָּל הָעָם אָמֵן.
אָרוּר לֹקֵחַ שֹׁחַד לְהַכּוֹת נֶפֶשׁ דָּם נָקִי וְאָמַר כָּל הָעָם אָמֵן.
אָרוּר אֲשֶׁר לֹא יָקִים אֶת דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת לַעֲשׂוֹת אוֹתָם וְאָמַר כָּל הָעָם אָמֵן.

מדמיינת את כל העם עומד על הר עיבל ומקריאים לו רשימת ארורים וכולם עונים "אמן". ארור המקלה אביו ואימו, זאת אומרת שאנחנו מקללים את המקלל. זה נשמע הגיוני כמו להפליק לילד כדי להסביר לו עד כמה לא יפה להרביץ. רשימה שלמה של איומים וקללות מתארגנת פה בפרשה ככוח שיחייב אותנו להתנהג כמו בני אדם. אני לא אוהבת שמקללים אותי ולא כשמאיימים עלי, אני אוהבת שמסבירים לי. נוהגת להסביר לילדיי מה כדאי או מה אסור, אני יודעת שכשמתחילים להסביר זה לא פשוט, יותר קל להגיד "כי ככה אמרתי!".

עודד שלי (בן עשר) לא מסוגל לעשות דברים "כי ככה", הוא כועס כשהוא לא מבין ואוטומטית מתנגד. אני, ברגעים מסוימים מעדיפה שיבצע מה שביקשתי בלי לשאול שאלות, האנרגיה שנצרכת ממני כדי להסביר לא תמיד מתיישבת עם הכוחות שיש לי באותו הרגע ואני מוצאת את עצמי מתעצבנת. הוא, נעמד על שתי רגליים אחוריות, עם דמעות בעיניים ומבט נעלב הוא מכריח אותי להתנצל אחרי שאני משסה בו את ה"אתה ווכחן" הלא חינוכי שלי בעליל. הוא מסביר לי פעם אחר פעם שכשהוא שואל הוא רוצה תשובה, וזה שאני מפרשת את הקושיות שלו כמשהו שבא לערער את הסמכות ההורית שלי, זו פרשנות שלי וזו אינה הכוונה שלו.

פעם החיים היו יותר פשוטים, אני הייתי דתייה, והגבולות שורטטו בבירור. זוכרת את איתן שלי כשהיה בן שלוש מבקש באמצע האוכל שוקולד, ואני מסבירה לו שבארוחות אוכלים אוכל בריא שבונה את השרירים והעצמות ושוקולד אינו בריא. והוא בשלו: "שוקולד". אני ממשיכה ומדברת על ליבו והוא מתעקש, אז אני זורקת לו בחוסר סבלנות "אנחנו אוכלים בשרי ושוקולד הוא חלבי" והוא שותק. פשוט שותק. ילד בן שלוש. את זה הוא הבין, כשזה מגיע לכשרות אין וויכוחים.

כשנעם שלי היתה פיצית לקחתי אותה לחנות לקנות לה בובה, העמדתי אותה והתעקשתי שתבחר לבדה את הבובה. אחותי אז ראתה את זה ואמרה לי "תיזהרי, את מתחילה בקטן לשאול אותה מה היא רוצה, כשהיא תגדל יהיו לה דעות והיא תעשה לך את המוות". אני מצדי, שמחתי בזה שיהיו לילדים שלי דיעות והמשכתי להתייעץ איתם. היום אני עומדת מול ארבע חומות ואוי לי אם אני מפקששת, ישר אני חוטפת לפנים את כל האמת.

בגיל 37 משהו זז אצלי, היהדות הקסומה והמבורכת והאלוהים הטוב שגדלתי על ברכיו המשיכו לפעם בליבי כמקודם, אך כל תפיסת ה"מותר-אסור" ההלכתית פשוט הפסיקה לדבר אלי, כמו פקיעת מיתר. היה ונגמר. לא הצלחתי לעשות דברים כי צריך, לא הצלחתי לפחד מעונש או להרגיש רגשות אשמה כשאני זזה מהדבר ימין ושמאל, פשוט נגמר לי מהדבר הזה. בתוך זה המשכתי לגדל ארבעה ילדים דתיים. חתומה על חוזה בו אני מתחייבת לשמור שבת וכשרות כשהם אצלי, המשכתי לכבד אותם, את אביהם, ואת האופן בו גדלו כמשפחה עד כה. אבל משהו במהות זז, יש דברים שאי אפשר לחנך אליהם כשזה לא בא מבפנים. השבתות שלנו יחד הפכו אווריריות יותר, רגועות ובועתיות.

עברתי תהליך ארוך וזהיר עם השבת, (דתלס"ית זה מושג שתבעה בת דודה שלי- דתיה לסירוגין, עם הילדים כן, בלעדיהם לא) בשבתות שהייתי לבדי בדקתי את גבולות השבת, כמה אפשר למתוח את החבל מבלי לאבד את המהות השבתית. שאלתי את נפשי מה זה לשבת באמת, לשבות, לנוח מנוחה טובה ומחדשת רגועה ונקייה ממושגי זמן חול. בתוכי הרגשתי בערה וחוסר שקט בשבתות, כלואה בתוך מושגים לא רלוונטיים לי כבר, ומטפסת על הקירות. יין, חלה, אוכל טוב. פרחים, הכל כרגיל, אבל בפנים אש. מאוד בזהירות פרמתי את השבת הישנה ונולדה מתוכי שבת חדשה. ברגעים של כנות זכרתי שגם כילדה חיכיתי תמיד שהשבת תצא כבר.

כשהייתי ילדה היו לי שכנים חילוניים, יום אחד הם באו ואמרו לי שהם גם רוצים להיות דתיים, אז ישבתי והסברתי להם מה זה אומר, לקחתי דף ועט ורשמתי רשימה ארוכה של דברים שאסור לעשות. הם ראו את הרשימה, עלו על האופניים שלהם ונמלטו על נפשם. אני נשארתי עם רשימה. אמא הציצה ושאלה, "האם רק זו המשמעות של להיות דתי, אין דברים שהם לא רק איסורים?" כאמא ניסיתי להדגיש בחיי ילדיי את מצוות ה"עשה" ולא את מצוות ה"לא תעשה", ובכל זאת אני זוכרת את איתן שלי שואל כשהיה בגן, "אמא, יש יהודים שמכבדים את השבת אבל כן רואים טלויזיה בשבת?" ועניתי "כן, מסורתיים". "אז בואי נהיה מסורתיים" הוא הציע בשמחה. לספרדים מותר להיות מסורתיים, חשבתי לעצמי, אנחנו אשכנזים, אנחנו הולכים עד הסוף, אם כבר יש לנו איזה רצון לקבל את הסבבי בבי של היהדות מבלי למות על קידושה, אנחנו נמציא תנועה רפורמית שלימה עם אידיאולוגיות וזה. אני רוצה להיות מסורתית, אני רוצה כמו הנשים המרוקאיות לשבת על הטריבונה וליהנות מהמוסיקה של בית הכנסת בלי לעקוב בסידור, לא רוצה לקום ולשבת לפי פתיחת וסגירת ארון הקודש, לעמוד בדום מתוח ב"קדושה" ושנשים זרות יתחבו לי אצבעות מורות לתוך הסידור כשאני לא בעמוד הנכון. אני רוצה למחוק את כל הידע ההלכתי שלי ולהרגיש את אלוהים יושב לי על העורף המתוח שלי ועושה לי מסג' מפנק, לא רוצה לסבול, רוצה לחיות על קידוש השם. ולמען השם, מוותרת על רגשות האשמה.

בטור הזה, שמבחינתי הוא אבן דרך התפתחותית בקשר הסבוך והמופלא שלי עם היהדות אני מרגישה במקום מאוד הרמוני. ואז, פתאום, באה הפרשה הזו עם כל הארורים שלה, האיומים וההפחדות:

"בַּשַּׁחֶפֶת וּבַקַּדַּחַת וּבַדַּלֶּקֶת וּבַחַרְחֻר וּבַחֶרֶב וּבַשִּׁדָּפוֹן וּבַיֵּרָקוֹן וּרְדָפוּךָ עַד אָבְדֶךָ…

יַכְּכָה יְהוָה בִּשְׁחִין מִצְרַיִם ובעפלים [וּבַטְּחֹרִים] וּבַגָּרָב וּבֶחָרֶס אֲשֶׁר לֹא תוּכַל לְהֵרָפֵא.

יַכְּכָה יְהוָה בְּשִׁגָּעוֹן וּבְעִוָּרוֹן וּבְתִמְהוֹן לֵבָב."

אפילו טחורים, למען השם, טחורים. עד כאן. ואני לא יודעת מה משה רוצה עם כל ההפחדות האלה כי אותי לימדו שהרתעה לא באמת עובדת ושהמקום בו היו הכי הרבה מקרי כייסות במאה ה- 16 באנגליה, היה במעמד תליית הכייסים. אז אני כבר לא יודעת, לא מוכנה שיקללו אותי ושיעשו לי הפחדות, מבינה את המצוקה של משה מפני איבוד השליטה לקראת הכניסה לארץ, מבינה איך זה הוציא ממנו את כל הפולניות החרדתית הזו, בכלל, גם לפי כל הנבואות, אני משערת, שהוא ראה הרבה שחור בעיניים בעתיד של העם הצעיר שחילץ ממצרים. ובכל זאת, ועם כל הקושי להסביר את עצמך בפני הילדים ולהחזיק מעמד כהורה חזק אך מנומק, זאת פשוט נראית לי דרך יותר בריאה לעזור להם לצמח הבנה פנימית ואידיאולוגיה רכה שלא מבטלת דעות אחרות אך ממשיכה להיות נאמנה לעצמה.

אהבת אמת ושבת שלום

אילת.

הראה עוד

1 thought on “פרשת כי תבוא- הפחדות על הגבול”

  1. שלום אילת

    רוצה להודות לך על אומץ ליבך וערות חושייך
    להרגיש את האמת שבאמונה ואת הטוב הגמור שבאלוהות.
    יודעת בליבי שאת אמא מיוחדת במינה וקרובה מאוד לילדייך.
    מחזקת אותך בדרכך שמעוררת השראה.
    איתך ברצון ובכוונה
    להפסיק לפחד.

    רוני

כתיבת תגובה

Close