זוגיות ומשפחהטורים אישיים

פרשת כי תצא- מטריד…

[אילת מלמד]

ההטרדה המינית הראשונה שלי היתה בגיל שתים עשרה, מיד אחרי בת המצווה. בתור בת קטנה עם שלוש אחיות גדולות החלטתי שעכשיו כשמלאו לי 12 אביבים אני כבר אישה ומעכשיו אני הולכת לחוף הנפרד עם אחיותיי, ולא עוד ל"חוף השקט" המעורב, רחמנא לצלן, עם אבא ואמא. אבא אמר לי "יופי יופי, אבל את באה איתנו לסחנה!". "הסחנה מעורב" הזדעקתי "ואני כבר אישה". "את לא אישה, את ילדה, אף אחד לא רואה בך אישה, תפסיקי להקשיב לאחיות הגדולות והפנאטיות שלך ותבואי לסחנה!" אחרי מו"מ קצר התפשרנו על זה שאלך עם בגד ים ומעליו חולצה. תקענו כף ויצאנו לדרך. בסחנה היו מגלשות מים, שהיו אז עניין חדש ומרגש לחלוטין, שם קפץ אחריי גבר אל המגלשה, נצמד אלי מאחור ותפס לי בציצים שעוד לא גדלו לי. למזלי, המגלשה היתה קצרה גם אם הרגישה, באותן שניות, ארוכה כמו נצח. יצאתי בזעם ותפסתי את אבא שלי לשיחת נזיפה: סיפרתי לו את השתלשלות העניינים וסיכמתי את האירוע במילים: "אתה רואה שאני אשה?" אני לא קורבן, ולא נותנת לעובדות לבלבל אותי, ההטרדה המינית הראשונה שלי היתה חוויה מעצימה. ניצחתי את אבא!

קוראת את הפרשה ומבינה שאיש לא מדבר אלי שם. ישנו גבר בכתובים, ואליו מדברים, בו נוזפים, אותו מכוונים, אני, אני שם כאובייקט נאנס/ מואשם/ ניצל/ נסקל, כאובייקט שיש לשמח, לאהוב, שמותר לשנוא. בוחנת אותנו היום. את החווייה הגברית שעומדת מול נשים אקטיביות. את האקטיביזם הנשי שלא מבקש רשות לנשום, לרשום. ילדה מול כל זה, קטנה ולא מבינה, שואלת "למה?"

"כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֶיךָ וּנְתָנוֹ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בְּיָדֶךָ וְשָׁבִיתָ שִׁבְיוֹ. וְרָאִיתָ בַּשִּׁבְיָה אֵשֶׁת יְפַת תֹּאַר וְחָשַׁקְתָּ בָהּ וְלָקַחְתָּ לְךָ לְאִשָּׁה…"

"כִּי תִהְיֶיןָ לְאִישׁ שְׁתֵּי נָשִׁים הָאַחַת אֲהוּבָה וְהָאַחַת שְׂנוּאָה…"

"כִּי יִקַּח אִישׁ אִשָּׁה וּבָא אֵלֶיהָ וּשְׂנֵאָהּ. וְשָׂם לָהּ עֲלִילֹת דְּבָרִים וְהוֹצִיא עָלֶיהָ שֵׁם רָע וְאָמַר אֶת הָאִשָּׁה הַזֹּאת לָקַחְתִּי וָאֶקְרַב אֵלֶיהָ וְלֹא מָצָאתִי לָהּ בְּתוּלִים. וְלָקַח אֲבִי הנער [הַנַּעֲרָה] וְאִמָּהּ וְהוֹצִיאוּ אֶת בְּתוּלֵי הַנַּעֲרָה אֶל זִקְנֵי הָעִיר הַשָּׁעְרָה."

"כִּי יִהְיֶה נַעֲרָה בְתוּלָה מְאֹרָשָׂה לְאִישׁ וּמְצָאָהּ אִישׁ בָּעִיר וְשָׁכַב עִמָּהּ…"

"כִּי יִמְצָא אִישׁ נַעֲרָה בְתוּלָה אֲשֶׁר לֹא אֹרָשָׂה וּתְפָשָׂהּ וְשָׁכַב עִמָּהּ וְנִמְצָאוּ…"

"כִּי יִקַּח אִישׁ אִשָּׁה וּבְעָלָהּ וְהָיָה אִם לֹא תִמְצָא חֵן בְּעֵינָיו כִּי מָצָא בָהּ עֶרְוַת דָּבָר וְכָתַב לָהּ סֵפֶר כְּרִיתֻת וְנָתַן בְּיָדָהּ וְשִׁלְּחָהּ מִבֵּיתוֹ…"

"כִּי יִקַּח אִישׁ אִשָּׁה חֲדָשָׁה לֹא יֵצֵא בַּצָּבָא וְלֹא יַעֲבֹר עָלָיו לְכָל דָּבָר נָקִי יִהְיֶה לְבֵיתוֹ שָׁנָה אֶחָת וְשִׂמַּח אֶת אִשְׁתּוֹ אֲשֶׁר לָקָח…"

"כִּי יֵשְׁבוּ אַחִים יַחְדָּו וּמֵת אַחַד מֵהֶם וּבֵן אֵין לוֹ לֹא תִהְיֶה אֵשֶׁת הַמֵּת הַחוּצָה לְאִישׁ זָר יְבָמָהּ יָבֹא עָלֶיהָ וּלְקָחָהּ לוֹ לְאִשָּׁה וְיִבְּמָהּ…"

אני רואה בתוך החוקים הרחוקים ובחלקם איומים האלו, ניסיון עתיק להגן על האשה, לדאוג לה, אבל לעולם לא להקשיב לה. זוהי הצצה אל העבר שלנו. אל המקום בו היינו חפץ דומם, אל המקום בו השיחה על מהלך חיינו נעשתה בין גברים, אי שם מעל לראשינו, בין הבעל לבין אבא, בין האנס לבין האבא. כמה עצוב היה להיות אשה אז.

לפעמים מרגישה שאלפי שנות דיכוי יושבות חזק בדי אנ איי, במהות שלנו הנשית. צרובות עמוק ומדכאות את היכולת שלנו להעז ולהיות עצמאיות. בתוכי יושבת אישה קטנה ומרצה, היא לא נשמעת, היא מדוכאת על ידי, כמו שדוכאה על ידי דורות של גברים לפניי. יפה קטנה וטיפשה. אין לי כוחות לשאת את הכאב הבלתי נסבל הנחדר של אותה הנערה מאורשה או אנוסה או זו שבתוליה יוצאים אל הרחוב אבל היא חלק מההווייה שלי. אני יודעת. אני מרגישה אותה רוחשת.

אני מרגישה אותה ברגעים האיומים הקטנים מול פולשנות גברית, במקום בו המיניות שלי נפרצת. זוכרת את עצמי בטרמפ עם נהג טרנזיט בדרך לצומת מחניים לפגוש את החבר החייל שלי, זוכרת את הרגע בו אני מבינה שאני בסכנה, זוכרת איך אני קופאת. איך כל הלוחמנות שלי והביטחון העצמי נעלמים ורק אותה נערה שותקת קדמונית עומדת מדממת עירומה פסוקת רגליים ואין בה כוח אפילו להגיד "לא". לא קרה דבר באותה נסיעה מפחידה, אבל אני פגשתי לראשונה את הקופאת שבתוכי ולמדתי להיות זהירה יותר כדי לא להיות נתונה לחסדיה ברגעי אמת.


בזוגיות היפה הזו שהתרגשה עלי, נשבענו להכניע את מאבק המינים, מפרגנים אחד לשני להיות המין היפה והחזק, החלש והמכוער גם יחד. כאלה אנחנו, אלפי שנים של הפרדה מגדרית לא יוכלו עלינו. בכל פעם שהרימה ראש האשה הקטנה והמרצה שבי הורדתי לה אותו בנבוט שירשתי מאבותיי הקדמונים, היא שתקה לרגע אבל לא הצליחה להתאפק ולפרקים היתה משמחת, מבשלת ומנקה ואף נסחפת ודוחקת הצידה את רצונותיה שלה לטובת רצונותיו. אשה טיפשה. בסוף לא היתה לי ברירה, ועם כל הצער שבדבר זימנתי אותה לשיחה. שיסיתי בה דברים חריפים ביותר, הסברתי לה דבר או שניים על המאה ה21 ועל מעמד האישה בעידן הפוסט מודרני, מזדעמת על ההתנהגות האנכרוניסטית שלה.

היא התכווצה, כי זה מה שהיא יודעת לעשות, והבטיחה לא לעצבן אותי יותר כדי שאני לא אכעס עליה וישר הלכה לנקות את הארונות במטבח. בן זוגי נאלץ להתערב (קודם הוא נתן לה להציל את הארונות, כי באמת המצב היה קטסטרופאלי) ליטף אותה בחיבה והכריח אותי להסתכל לה לעיניים, לראות כמה היא יפה ועדינה. הוא התוודה באוזניי, שהוא דווקא שמח שבתוך כל "כוח המחץ" שאני, עוד יש את המתוקה הזו, והבטיח ,שאני יכולה להירגע, כי באמת שאין לי שום סיכוי להיות אישה קטנה וכנועה גם אם אני ממש אתאמץ, ושאם אלמד ממנה עדינות רוך והישענות, זה יוריד לי מתח מחגורת הכתפיים וירכך לי את הפנים. לרגע עוד ישבנו במטבח, מלטפים אותה ביחד בשקט, כשהוא מלמל "אבל כוסית אני לא מרשה לך להיות!". "בסדר" ענינו שתינו פה אחד והחיים חזרו למסלולם.

שבת שלום, באהבת אמת

אילת.

הראה עוד

1 thought on “פרשת כי תצא- מטריד…”

  1. אכן פרשה שמביאה עשן של ימים רחוקים רחוקים וגם את השאלה כמה התרחקנו מהם. מביאה את העקרונות הנעלים ביותר של היהדות עם המכוערים ביותר. ובתוך כל זה הסדר החברתי הפטריאכלי מוצג במלוא הדרו. אין פה לדעתי אפילו ניסיון להגן על האישה (טוב, אולי קטן: לא תתעמר בה) אלא חוקים שנועדו לשמור על הסדר הגברי הנכון. יש בפרשה גם כל מיני פנינים על איך צריך לבנות חברה בטוחה כמו- כִּי תִבְנֶה בַּיִת חָדָשׁ וְעָשִׂיתָ מַעֲקֶה לְגַגֶּךָ וְלֹא תָשִׂים דָּמִים בְּבֵיתֶךָ כִּי יִפֹּל הַנֹּפֵל מִמֶּנּוּ:כִּי תִבְנֶה בַּיִת חָדָשׁ וְעָשִׂיתָ מַעֲקֶה לְגַגֶּךָ וְלֹא תָשִׂים דָּמִים בְּבֵיתֶךָ כִּי יִפֹּל הַנֹּפֵל מִמֶּנּוּ:"כִּי תִבְנֶה בַּיִת חָדָשׁ וְעָשִׂיתָ מַעֲקֶה לְגַגֶּךָ וְלֹא תָשִׂים דָּמִים בְּבֵיתֶךָ כִּי יִפֹּל הַנֹּפֵל מִמֶּנּוּ:" אבל אין ספק שהמיניות צועקת מקיר לקיר, והיא סיכון. היא גג ללא מעקה. לגברים כמובן. והקירות שהם בנו מלווים אותנו עד היום. המצאת הממזרות, איסור הטשטוש בין גבר לאישה (לֹא יִהְיֶה כְלִי גֶבֶר עַל אִשָּׁה וְלֹא יִלְבַּשׁ גֶּבֶר שִׂמְלַת אִשָּׁה) ואנחנו בנים סוררים ומורים צריכים להוציא מהבוידם את המצרכים ולסדר אותם מחדש. לזרוק לקומפוסט את העניינים עם הממזרים, העמלקים, וגם את הסדר הגברי-נשי הישן.
    רגע שזה לא ייגמר כך. בכל זאת יש משהו במיתוסים ישנים. הם פועמים בנו. לא רק לנשים יש געגוע-ודחיה למקומות שהיו, למיתוסים, לתפקידי עבר. גם גברים אוכלי קינואה שמאסו לחלוטין בחיים זוגיים לא שוויוניים רוצים לפעמים להיות המושיעים, להיות הקיר, המעקה ששומר וגם להיות ג'ינג'ס חאנים (סליחה עם יהושע בן נון), כובשים כל יכולים. איך בונים חברה שנותנת למיתוסים לפעם אבל לא מתפעמת מהם? חברה שמשאירה מיתוסים פוגעניים בעבר. בפעם.

כתיבת תגובה

Close