זוגיות ומשפחהטורים אישיים

פרשת עקב – ואתנפל.

[מאת אילת מלמד]

בחודשים האחרונים מוצאת את עצמי בתוך מאבק. מאבק שלא יזמתי ולא ביקשתי על עצמי, מאבק משמורת של האיש האהוב שלי על ילדיו. אני, שהתגרשתי מאהבה, שישבתי על הסכם עם אבי ילדיי מתוך אהבה וכבוד לאיש שגידל אתי את ילדיי. מתוך האהבה המשותפת לילדינו, ישבנו וניסחנו את מה שניסחנו. כלכלית נדרשתי לעמוד על רגליי כדי שאבי ילדיי יוכל לעמוד על רגליו מול המציאות החדשה שהיו בה קשיים רגשיים ועול כלכלי כבד. ההבנה שטובת האחד היא טובת כולם ואין שני צדדים למתרס כי אם צד אחד שמבקש טוב, אפשרו לנו להתחיל בחיים חדשים. ילדינו, חוו חוויית פירוק אך לא ריסוק. אהבה מצדנו הובילה לאהבה וקבלה גם מצדם. כרגע, מול הכאב הבלתי נסבל והמציאות הכלכלית הבלתי אפשרית של האדם, שהוא המתנה המופלאה לה זכיתי בשנה האחרונה, אני מוצאת את עצמי נאבקת בעיקר בכעס עצום כלפי האשה ההיא, אם ילדיו המתוקים, ההולכים ומתחבבים עלי ועל ילדיי ככל שההיכרות איתם הולכת ומעמיקה.

ארבעה אינדיאנים, זמן חלום.

שבת קסומה בה התרוצצו ארבעה בנים, שניים שלי ושניים שלו כשחיוך קבוע מרוח על פניהם, נגמרה בתסקיר בעייתי ולא מנומק של עובדת סוציאלית שנדרשה למלאכה האיומה של משפט שלמה בין שני הורים שאוחזים חזק ובאהבה בילדיהם, אבל בכעס שלהם באותה המידה. לא מתיימרת להיות אובייקטיבית, אך מתבוננת מהצד בהתנהלות הרסנית ומבקשת לעלות ולשבור את הלוחות עליהם חרוט ההסכם המקומם שנחתם תחת לחץ ומתוך רצון טוב. הסכם, שהוביל לכעס המכלה והרע הזה שמנהל כרגע את חיי שניהם.

כועסת על המשפט העברי שנותן לאמא עליונות על האב בנושא המשמורת ומתייחס לאב כמפרנס בלבד. כועסת עוד יותר על הרבנים כי יודעת כמה פשוט להגמיש את ההלכה המקוממת הזו בהתאם לשינויי הנסיבות בעולם בו אנחנו חיים היום. התורה היא תורת חיים, ככה למדתי כבר בילדותי, וחוקיה נועדו להשתנות ולהתאים עצמם למציאות החיים ולא להכתיב אותה. בעידן בו נשים מרוויחות יפה ואבות קמים בלילה לתינוקות בוכים, אין שום הצדקה לאחוז בהלכות מפלות השייכות לזמנים אחרים. כמה קל לשנות את זה, כמה מקומם שזה לא קורה. כועסת על נשים שמנצלות את האפליה בחוק ולא מבינות שסחיטה כלכלית של אבי ילדיהם, גם אם היא בחסות החוק, היא לנסר בגסות את הענף עליו ילדיהם יושבים.

בתור גרושה יצא לי לפגוש לא מעט גברים גרושים, לשמוע סיפורים קשים ולראות את היצורים האלה הרגישים והמבולבלים, מאבדים את עצמם בתוך המציאות שהתרגשה עליהם ברצונם או שלא ברצונם. המין החזק מקבל את כוחו מאיתנו, וכשאנחנו בוחרות למוטט אותם הם נדרשים לכוחות עצומים כדי להיבנות מחדש. לא חסרים סיפורים על גברים שהרוויחו היטב בעמדות ניהוליות וקרסו כלכלית בתוך מציאות של מאבק, בתוך מציאות של הורות מלאה מחצית מהזמן ועול מזונות לא סביר ולעתים בלתי אפשרי. חוויית חיים הביאה רבים מהם להתרסקות כלכלית ולעתים מתוך רצון שלא להיסחט הביאו עצמם באופן תת מודע למצב של חוסר כל כדי שלא יהיה ממה לקחת.

כשעמדתי עם אבי ילדיי מול השופט הצעיר עם ההסכם החתום, הוא התעכב על הסעיף בו אני לא מקבלת כסף מהאב אלא האב משלם את הוצאות הילדים ישירות למוסדות החינוך ולקופת החולים. זה היה לו כל כך חדש, עד שהיינו צריכים להסביר לו את הסעיף כמה פעמים עד שקלט מה כתוב שם ומלמל "זה מאוד יוצא דופן…". אנחנו הסתכלנו בחיוך אחד על השני, תמהים. היום אני מבינה כמה כוח יש להליך הזה, וכמה בריאה היא ההווייה בה האב משלם את הוצאות ילדיו ולא חי בחוויית משכנתא לאמא. לסכום נקבע רף עליון, מעבר לו אנחנו מתחלקים חצי חצי. שנינו הבאנו ילדים לעולם, שנינו מחוייבים לפרנסם, שנינו מחוייבים לחנך לקבל ולאהוב אותם, לראות אותם ואת הצרכים שלהם (צורך בסיס שלהם הוא שיהיו להם שני הורים יציבים ומאושרים). שנינו עושים כמיטב יכולתנו.

אנשים ששמעו על ההסכם הרימו גבה, התגובה הנפוצה היתה "אבל יכולת להוציא ממנו לפחות פי שניים". טרמינולוגיה מקוממת, חקיקה מקוממת. מודה, שהרגשתי לפרק זמן מסוים פילנטרופית, נדיבה ואצילה על שלא עשקתי את בעלי לשעבר. היום אני מתביישת בתחושה. מתבוננת על התהליך שקרה בפחות משלוש שנים בו שנינו בשלים לזוגיות חדשה, משתפים פעולה, דעות ושאריות אוכל משבת, ומסייעים אחד לשני באופן ששום סכום לא מפצה על היעדרו, וזו המתנה שקיבלנו שנינו על היכולת לראות את השני ולא רק את עצמינו בתוך הפירוק. על זה שבחרנו להתחלק כפי שמנחה ההיגיון הבריא ולא לפי החוק.

בשיאו של מאבק שאיני חלק ממנו גם אם הוא חלק ממני, פותחת את פרשת השבוע ומחפשת תשובות. פרשה שכולה עידוד לעם ישראל שיוכל לנצח ענקים ועמים עצומים כל עוד אלוהים נמצא איתו, וכמו שהיה עם אבותיו במצרים כך הוא יהיה איתו במלחמותיו. העם נדרש בתוך כל זה לשמור על אלוהיו כדי שאלוהים ישמור עליו. בקריאה שלי את הטקסט, לשמור על אלוהים זה לשמור על צלם אלוהים, להיות רחום וחנון ארך אפיים ורב חסד ואמת. כשאנחנו זונחים את האלוהים שבתוכנו, הבורא והרואה והמבקש צדק, אנחנו משחררים את האלוהים מלעמוד לצידנו במאבק.

המילה שריתקה אותי בפרשה זה "ואתנפל", מילה יחידנית שמשה ממציא במאבק בו הוא יוצא בשם אלוהיו כנגד אלוהיו. כשאלוהים מאיים למחוק את עם ישראל אחרי חטא העגל, משה שרק ירד מארבעים יום וארבעים לילה כדי לקבל את דבר השם, מעלה את אלוהים לעוד ארבעים יום ולילה כדי להשמיע הפעם את דברו שלו. "ואתנפל", משה אומר, פועל שיש בו תפילה, נפילת אפיים, התנפלות, מפלה, אפליה, ונפילים. משה מתעצם ונופל, דורש ומתפלל, ארבעים יום וארבעים לילה מתעקש מול אלוהים על ההר בלי אוכל ושתייה, ובלי לקבל לא כתשובה.

וָאֵפֶן וָאֵרֵד מִן הָהָר, וְהָהָר בֹּעֵר בָּאֵשׁ, וּשְׁנֵי לֻחֹת הַבְּרִית עַל שְׁתֵּי יָדָי. טז וָאֵרֶא וְהִנֵּה חֲטָאתֶם לַיהוָה אֱלֹהֵיכֶם, עֲשִׂיתֶם לָכֶם עֵגֶל מַסֵּכָה, סַרְתֶּם מַהֵר מִן הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֶתְכֶם. יז וָאֶתְפֹּשׂ בִּשְׁנֵי הַלֻּחֹת, וָאַשְׁלִכֵם מֵעַל שְׁתֵּי יָדָי, וָאֲשַׁבְּרֵם לְעֵינֵיכֶם. יח וָאֶתְנַפַּל לִפְנֵי יְהוָה, כָּרִאשֹׁנָה אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לַיְלָה, לֶחֶם לֹא אָכַלְתִּי וּמַיִם לֹא שָׁתִיתִי, עַל כָּל חַטַּאתְכֶם אֲשֶׁר חֲטָאתֶם לַעֲשׂוֹת הָרַע בְּעֵינֵי יְהוָה לְהַכְעִיסוֹ.

אלוהים בכעסו מוכן לשרוף הכל, העם שיחת ובמהירות גדולה כל כך. הלוחות רק נכתבו, ההסכם רק ניתן, וכבר הם מפרים אותו. משה מנפץ את ההסכם, מפורר לאלף רסיסים את הלוחות הישנים, לא ההסכם הוא החשוב, הקשר הוא הדבר. אין בחירה, משה צועק לאל אשר בחר בנו מכל העמים. זהו, בחרת. ידעת במי אתה בוחר, הם קשי עורף מהרגע הראשון, הם בלתי נסבלים אבל הם שלך. הם הנחלה שלך בעולם הזה, הם החזות שלך מול שאר העמים. בחרת בהם ואין דרך חזרה. ילד לא מכניסים חזרה לרחם ועם סורר לא מכלים, עם סורר אוהבים ומחנכים. הוא מזכיר את האבות וזכותם, כל התמצית של העם התקיימה כבר בהם, אנשים גדולים כנים מאמינים ולא מושלמים. הכל בסדר, שום דבר לא השתנה. הלוחות לא מכתיבים את המציאות, הסכמים נחתמים ומופרים, ההסכם האמיתי הוא ההוצאה ממצרים וההליכה במדבר. אם אין חוק אין מה להפר ועל מה להיענש. הלוחות לא יכולים להיכתב חד צדדית ולחייב את שני הצדדים. את ההסכם החדש, משה מעצב ואלוהים צורב בו את המילים, ההסכם החדש לא מוצנח בקולות והר עשן, הוא נוצר מתוך הקשר, שני הצדדים לוקחים בו חלק ושניהם מחויבים באותה המידה. אלוהים יכעס יעניש אבל לעולם לא יכלה את עמו והעם יחטא, ישוב, יטעה ויתקן אבל יישא את אלוהים בקרבו, את הערכים ואת זכר אבותיו לנצח.

משה מלמד אותנו נחישות והקרבה, ארבעים יום וארבעים לילה של צום תפילה דיונים ותחנונים. אלוהים שיגן עלינו מפני האויבים קודם כל צריך להגן עלינו מפני עצמו ציפיותיו וכעסו. אבא זה אבא, משה אומר לו. אנחנו הלוחות, אנחנו ההסכם עליו שימך חרוט, תכלה אותנו ולא יהיה לך תוקף בעולם. "וינחם ה' על הרעה אשר דבר לעשות לעמו".

מאמינה בשינוי, מאמינה בבחירה מחודשת גם במצבים שלכאורה כבר אין בהם בחירה. מזמינה את החוק העברי ואת האישה ההיא אל ההר ארבעים יום וארבעים לילה, צועקת על ההר, גם אם ההר שלי הוא טור אישי קטן. ואני מתנפלת כמו שנפילה שכמותי יכולה ליפול. די לכעס, די לעיוורון, די לגרור ילדים לתוך סכסוך אישי, די למהלכים חד צדדים, די לקורבנות. די לראייה כלכלית ואנושית צרה. די לכאב כדרך חיים, די למירמור. כל כך הרבה טוב יכול לבוא מתוך שיח בריא. בלי אוכל ושתיה, בלי גשמיות. רק רוח ברוח, אהבה באהבה, רצון טוב ברצון טוב. רק טוב יתרגש על כולם ואף שופט לא באמת יעזור פה. כל ההר עשן ורק העובדת הסוציאלית צועקת בתסקיר שוב ושוב "הסכמה", והמילים נופלות ריקות על הדף. כאילו אין מאחוריהן בני אדם.

עוד מילה: יודעת היטב שרבות הנשים, חלקן קרובות לליבי, שסובלות באותה המידה. זה צד אחר של אותו המטבע. יודעת שכל מקרה הוא מורכב וטעון, מאמינה שגם בתוך הסבך, יושבת פשטות שטובה לכולם. מאמינה בכל ליבי בשינוי. גם ברגעים אלה אחרי שנכתב מה שנכתב ואחרי הגהות הפינצטה שלי, מרגישה הצפה של אהבה. אהבה לילדים הקסומים האלה שמשתוללים עכשיו בבריכה, לאבא שלהם שגאה בהם על כמה הם שוחים יפה, ובאופן מפתיע גם לאמא שלהם. מאחלת לכולכם רק טוב.

אהבת אמת

אילת.

הראה עוד

14 thoughts on “פרשת עקב – ואתנפל.”

  1. אחרי שהתלהבתי מהפוסט וקראתי אותו בפעם השלישית פתאום נפל לי האסימון

    לא הבנתי את המשפט הבא:
    "לסכום נקבע רף עליון, מעבר לו אנחנו מתחלקים חצי חצי. "

    למה לא מתחלקים חצי חצי מהתחלה?

    בסופו של יום, מה ההבדל בין זה לבין ה"משכנתא לאמא"?

    זה נראה לי אותה גברת בשינוי אדרת סמנטית. האבא משלם יותר והאימא פחות, מה שנקרא welcome to the same club.

    ואם לאמא אין מספיק כסף, כי הילדים מאוד קטנים והיא לא מבוססת אז מה ההגיון בהסכם הזה, האב ישלם על המסגרות אך האימא תחיה בעוני ואז הילדים יסבלו?

    מעבר לכך מבחינה חוקית, בהסכם שמתואר בכתבה, כמו בכל הסכם שאין בו את המזונות , שמוגדרים כאן כ"משכנתא לאמא", האב הוא בן ערובה של האם, שיכולה בכל רגע נתון להתהפך ולפנות לבית המשפט ולבקש מזונות פר אקסלנס ובית המשפט יאשר מיידית.

    Gracias and Shabbat Shalom

  2. איילת – את כותבת נפלא. כתיבה רותמת, שמכסה את הזוויות העיקריות ומשאירה מעט מקום לדיון אחר. אכן, ישנם מצבים אחרים ושונים כמו אלה שמציגה ה "מתגרשת" – בהן בן הזוג (במקרה שלה) עושה כל שניתן כדי להלום בה – גם על גב הילדים – אבל כאן נכנסת כבר סוגיה של תרבות, מבנה אישיות ויכולה לפעמים להיות גם שאלת השכלה.

    ככלל, הליך גירושין טומן בחובו הרגשת כישלון של 2 הצדדים, ואצל שניהם צפים באחת מטעני אמוציות ונטייה הגנתית טבעית של האשמות. אבל אני חושב שיש דרך הסתכלות אחרת (נוספת?)

    מקריאת הפוסט שלך, לא ניתן להשתחרר מההרגשה שהכל סביב הכסף. העניין הכלכלי. עכשיו נניח לרגע , שבזמן הגירושין, ל 2 בני הזוג יש 20 מליון דולר (לכל אחד מהם) בחשבון הבנק. סביר להניח שהן יחוו הליך גירושין חלק ונעים – כל צד ילך לדרכו ויחל בחייו החדשים

    אז למה המשפט העברי לא בסדר? למה הרבנים לא מגמישים? למה השימוש במילה "מאבק"?

    המשפט העברי הוא אחד המרתקים ביותר שיש, חכם בצורה בלתי רגילה, עוסק בכל סוגיה וסוגיה בחכמה והגיון, וגם מה שנראה על פניו שעתיק וארכאי מתגלה לאחר לימוד מעמיק כמסעיר , מרתק ראוי נכון וחכם.

    כך המשפט העברי למשל מגן דווקא על האישה בסיטואציות מסוימות, ועל הגבר באחרות. מאזן נפלא בין הצדדים המתגרשים, ומייצר מצב הוגן.

    כך למשל במשפט העברי האישה תהא לעולם "עולה עימו ולא יורדת" – כלומר לא "תצא" מהנישואין עם רמת חיים נחותה ממה שהיה לה עד אותו רגע. מופעלים עליה "תקנות הציבור" להגן מפני תביעות כנגדה או משפחתה בענייני מזונות, מקובעת זכותה למדור "שלו ושקט" , ומנגד , הגבר מוגן בדרכים אחרות: חובת מזונות האישה פגה עם פקיעת הנישואין, תקנות הרבנות החילו את שיווי זכויות האישה והוא חולק עם האישה בשיווי מלא את חובות עלות גידול הילדים (מעל גל 6 – עד גיל 6 חובה אבסולוטית של האב) שניהם זכאים למחצית הרכוש וכו'.

    נכון, הן השופטים והן הרבנים לעיתים טועים, לעיתים יוצרים מצבים לא נוחים, אבל בסך הכל הכללים ברורים, המידע קיים, הזכויות והחובות ידועים לכולם גם בעת שמתחתנים, ולא נראה לי נכון להרוג את השליח שיש תקלה.

    על כל אלה יש סוג נוסף של הורים, אלה שהוריהם התגרשו, שהבטיחו לעצמם שלעולם לא יפרקו משפחה. שמכירים טוב טוב את המחיר של פירוק משפחה. קשה לזהות אותם למרות שיש בהם סימנים. יש להם ניסיון בתמרון בין 2 "המעצמות", הם אלופים בלזהות מהמורות קטנות ובעיקר לנפח מהמורות לבורות. אלופי עולם בגישור תוך ליבוי הסכסוך.

    ילדיהם למדו מהר את הטכניקה של לגבות פיצוי על "המצב" תוך שבמקביל בודקים את הדופק אצל ההורה השני, וההורים שלם תמיד יגידו (בדיוק כמו שאת כתבת) שהיו להם גירושין מקסימים, ובזכות זה הילדים גדלו בריאים נפשית.

    אבל גם לאחר שכתבת שאת ב"מאבק", לעולם יהיה לך קשה לומר שהילדים שילמו מחיר כלשהו, בחוויה שלך כפי שעולה מהפוסט הילדים נשארו "שלמים". הרי הם לא קשורים – רק צופים מהצד?

    הם קבלו מנה כפולה של אהבה כפיצוי, הרבה משפחות וקרובי משפחה. 200 סבים וסבתות ודודות, והמון אירועים משפחתיים. אבל הם גם ראו הכל…
    ראו אותנו ההורים בוכים, ראו עו"ד בחליפה, ראו את האישה השנייה או הגבר השני, עברו דירות, וארזו מזוודות. אולי לא הבינו הכל אבל ראו. והם זוכרים.

    אני מניח שבאותם הרגעים הם כעסו, ובעיקר התבגרו, ואולי שיהיו גדולים גם הם יביאו איזו פרידה בקטנה.

    הם עדיין מתגעגעים לקפוץ בבוקר למיטה של ההורים ולמצוא שם את שניהם, ושום משפט עברי או כסף לא יסביר את זה.

    לכן שאת כותבת מאבק – המאבק שלך בא אני חושב מאותם מקומות בהם את משמשת אולי אפילו בתת מודע כפה של הילדים. ואני (כגבר) באמת חושב שאמהות מרגישות את זה חזק יותר ובעיקר מהר יותר מהגברים – לכן המשפט העברי "מגן" על האשה בשלב הזה ובשלב הקטנות של הילד לעניין משמורת.

    הגבר בתקופות האלה עסוק בעיקר בבניה של ריסוק עצמי שעבר, בלסמוך על האמא שתהיה שם עבור הילד, בהרגעת הגידול הממאיר באגו שלו, בניסיון נואש להציל את מקור הכנסתו שנפגם בגלל האירועים שעבר כיוון שבחוויה שלו הוא צריך לשלם…, ולוקח לו זמן ליישר קו.

    מה שכתבת בפוסט הוא נכון לגמרי, ראוי, חכם וצודק – והכל מעבר לכתיבה המעולה – אבל הוא קצת אוטופי, ומתאר מצב שלא תמיד קיים אצל מרבית הזוגות המתגרשים.

    ישנן משפחות בהן (בדרך כלל) האשה ויתרה על עבודה או קריירה למען השקעה בילדים, וכעת בזמן גירושין נותרת בלי או כמעט בלי מקורות הכנסה, שמולה גבר ש"מעניש" אותה כלכלית – במקרים האלה תמיד נמצא מבנה אישיות מסוים או רקע תרבותי תואם – ושם אין ברירה לפעמים אלה להחיל את החוק ולא את השירה.

    נכון, יש ביורוקרטיה שצריך לעבור, אבל לפעמים במצבים האלה ביורוקרטיה מגינה על הסטטוס קוו – הרבה אחרי שהקוו איבד כל הסטטוס .

    גירושין (מהאספקט המשפטי) הם כמעט תמיד הליך ברור וידוע. אותן תלונות, אותן טענות, אותן תחושות, ואותה התלהמות.

    אחרי שנות נישואין רבות האשה הופכת תוך יום אחד למפלצת עם 8 ראשים במקרה הטוב, וזונה מוכרת במקרה הרע. הבעל תמיד הופך ביום אחד לשטן, והוריו לנושים צמאי דם.

    ואי אפשר להתגרש על כל הכרוך בכך רק על ידי שנוסיף מים ונערבב.

    חבל על כל המאמץ הזה – בסוף התהליך תגיעו כמעט תמיד לאותו מצב שאליו הייתם מגיעים לו הייתם ברוח טובה, יושבים מלכתחילה יחד בצורה אחראית ובוגרת וכותבים הסכם הגון, כזה שיאפשר לילדים ולכם לצלוח את האירוע עם מינימום שריטות וקשיים.

    שהתוצאה תהיה חיוך על פני הילד – חיוך – אותו קו עקום שמיישר הכל – אז יכול להיות והגעתם לתוצאה הכי קרובה להישג

    בשמחות

    קובי

  3. (תגובה שכתבתי לדיון סביב הפוסט הבא אבל מניחה גם כאן)
    חייבת להיכנס לרגע ורק להזכיר שבתוך הדיון האם לנשים יש או אין צורך באפליה מתקנת, וכמה חזקות או חלשות והאם גמישות היא פריבילגיה של נשים שהתחתנו/התגרשו מהגבר הנכון.
    יש כמות אדירה של גברים שבחסות החוק מורחקים מילדיהם, מאולצים לשלם סכומים שהם לא יכולים לעמוד בהם, נכנסים לכלא, נתונים לחסדי האימהות שברצותן עוברות דירה ומאלצות אותם לחיות על הקו ולשלם גם את הדלק.
    יש פה גברים כבושים, והם לא מעבר לגדר, הם בני הזוג שלנו, הם האבות של הילדים שלנו, הם הבנים שלנו. הם בפירוש לא החלאות המתנערים מאחריות, אלו דווקא הגברים החדשים האחראים והרגישים שרוצים לקחת חלק פעיל בעיצוב הילדים שלהם, והם נתונים לחסדיהן של נשים ששיכרון הכוח העביר אותן על דעתן.
    מהיכרותי האישית עם אבי ילדיי, אם הייתי לוקחת ממנו יותר ממה שיש לו לתת, כל מערכת היחסים היתה ניראית אחרת, הוא היה הופך לשונא הכי גדול שלי.
    ותרשו לי להוסיף, שבצדק.

    לא מתייפייפת פה מאחרי מילים. יש כאן דיכוי וחייבים לצעוק אותו.

    חייבים לשאוף לשיוויון בנטל האחריות ההורית והכלכלית בהתאם ליכולות של הצדדים.

    פחות מזה זו הזמנה לניצול הכוח העודף של שני הצדדים
    הכוח להתנער מאחריות או הכוח לסחוט כלכלית

    אנשים חכמים ובעלי סמכות ממני כבר אמרו את זה לפני.

  4. כמה ימים ממשיכה וחושבת על מה שנאמר כאן ואחרי שכינסתי את כל המחשבות הבנתי שאני מאוד מתנגדת לגישה שאת מציגה. מכמה סיבות:
    א. המקרים השונים מאוד שונים זה מזה, כל מקרה לגופו ולכל מקרה מתאים משהו אחר. להציע פתרון גורף לכולם ולשאת דגל בשמו – זה מאוד לא נכון בעיני. את באמת חושבת שרק הדגל שלך נכון? איפה זה משאיר את מי שהדגל שלך לא מתאים לו?

    ב. גידול ילדים הוא עבודה משותפת של שני ההורים (אא"כ מדובר בחד הורי מלכתחילה). העבודה של שני ההורים היא בהתאם ליכולות, לכישורים, למצב השוק ולעוד המון גורמים ונסיבות. ברוב המקרים האשה היא בעמדת פתיחה נמוכה יותר מבחינה כלכלית. הילדים זקוקים לה יותר (אני מדברת על ילדים מאוד קטנים) והמשכורת שלה נמוכה יותר. כך שחלוקה הוגנת של ה"נטל" היא שהאשה תהיה יותר עם הילדים ותשלם על פחות הוצאות. כשחיים ביחד אפשר להתחשב בכל הנסיבות והצרכים, אבל כשנפרדים בד"כ ההתחשבות הזאת נעלמת. מעצם הפרדת הרשויות. ואז קורים בד"כ שני דברים מאוד נפוצים: האב רואה את הילדים פחות (מבחירתו) ומנסה להתנער מההוצאה הכספית. נהוג לומר על המצבים האלו שהאב מתגרש מהאמא וגם מהילדים. אלו מצבים מאוד נפוצים.
    אבות רבים לא מעזים להודות (אפילו בפני עצמם) שזה מה שהם עושים, אז הם עוטפים את זה בכל מיני האשמות (היא לא נותנת לי לראות אותם, היא רק מנסה להוציא ממני כסף, וכו').
    כשאת מחליטה לשאת בכל הנטל הכלכלי לבד (כי מסגרות חינוכיות זה רק חלק מההוצאה וככל שהילדים גדלים – חלקו קטן) את פועלת כנגד הזכויות שלך כצד שווה במע' ההורית.
    אם את מוכנה לוותר על הזכויות שלך ושל הילדים ומסוגלת לעמוד בכך – סבבה, לכי על זה.
    אבל אם את לא מסוגלת לעמוד בכך ובסך הכל דורשת מהאבא שימשיך לכלכל את ילדיו, אין בזה שום דבר רע. להיפך, זאת האחריות שלו ועליו לעמוד בה.

    אם היתי מקבלת את העצה שלך למען שלום בית (שלום-שני-בתים, למעשה) היתי מוצאת את עצמי במצב שבו אני מפרנסת יחידה והילדים רוב הזמן אצלי. ההשלכות של זה הן שמצד אחד אין לי זמן לעבוד ומצד שני אני לא מקבלת עזרה כלכלית. אם תוסיפי לזה משכורת נשית תגיעי מהר מאוד למח' הרווחה ולנתמכות סעד.

    אני לא רואה סיבה לוותר על הכסף. בנוגע להסדרי הראיה – זה פחות משנה לי. הילדים שלי הם שלי ואני תמיד אשמח להיות אתם. לטובתם היה עדיף שגם אביהם היה מרגיש ככה – והוא גם אומר שהוא מרגיש ככה, אבל מתנהג הפוך. אין שום סיבה שאני אוותר מראש על ההתנערות שלו מאחריות הכלכלית כשהוא זה שמרויח טוב יותר מבין שנינו והוא זה שיש לו יותר זמן לעבוד.

    לסיום, אני אחדד את מה שאני רואה בפוסט שלך:
    כמו שנשים דתיות (בכל הדתות) מאמינות לגברים שהן קדושות ונפלאות וכל ההגבלות שחלות עליהן הן רק לטובתן, אבל בעצם הן מודרות ומקופחות בצורה נוראית,
    כך גם את מציגה עמדה שמאמינה לאילוצים הגבריים בשם שלום דמיוני שבעצם גורם לך לוותר על כל הצרכים שלך ועל האחריות של אבי הילדים כלפי ילדיו.
    אם זה עובד לך – סבבה, בעיני הקריאה שלך היא קריאה לנשים לוותר על עצמן.

  5. איילת מאוד מרגש מה שאת כותבת. לא האמנתי שיש אישה בישראל בגישה כזאת. את יכולה לדבר ולהסביר את הדברים לאקסית? אני קצת רחוק (בודפשט) ולא מסוגל להסביר לה שהיא פוגעת קודם כל בילדה ורק לאחר באביה. בכל אופן כל הכבוד לך!

  6. אילת, אני מגלגלת בראש את מה שכתבת ומה שעניתי מאז שעניתי. אני מתגרשת טריה וחיה בנפרד פחות משנה, במהלך השנה הזאת היו מזונות והיו הוצאות והיו הסדרי ראיה והכל הלך ודעך ונספג לתוך החשכה.
    כשהינו ביחד הוא לא הרויח מספיק כי אני אמללתי אותו, כשהינו בנפרד הוא לא הרויח מספיק כי היה פעמיים בשבוע אחה"צ עם הילדים. עכשיו הוא רואה פחות את הילדים וכבר לא משלם כלום, גם לא לצד שלישי.
    את מדברת על מצבים שבהם יש עם מי לדבר. במקרה שלי אין. במקרה שלי אני מקוה שאם אין עם מי לדבר, החוק יכפה את שיתוף הפעולה המינימלי שאני והילדים צריכים (למשל: עזרה כספית, למשל: דיווחים הכרחיים בין הורים באשר לילדיהם).
    אצלי דרך המאבק רק התחילה לאחר שדרך השלום (שנתתי לה שנה שלמה צ'אנס) כשלה.
    דרך המאבק מובילה אותי למיקוד ברור יותר שלי, של הצרכים שלי ושל הילדים, הכבוד שלי, היכולות שלי, החיים שלי. כל מה שנדרס עד כה ביד גסה בדיוק בשל אותן מחוות, חמלה, אורך רוח ונסיונות גישור.
    כל פעם שניסיתי ללכת לקראת – חטפתי.
    הבנתי בתהליך לא פשוט שאסור לי להיות שם. אסור לי להיות במקום החומל, המתחשב, הנותן והמאשר, כי זה המקום שמסתובב והופך חץ מורעל כנגדי.
    ורק כשהבנתי את זה בסיטואציות רבות מספור ואחרי נסיונות חוזרים ונשנים (עם ובלי תיווך), החלטתי שאין ברירה אלא ללכת בדרך שבה הצד השלישי הוא בעל סמכות וראיה מציאותית לטובת הילדים.

    אני תולה תקוות בחוק שיעזור לי להגיע למה שלא יכולתי להגיע בדיאלוג, כי פשוט אין עם מי לדבר. אני מקוה שאת מבינה מתוך מה שאני כותבת – שבצד שלי היה עם מי לדבר ושההחלטה לא היתה פשוטה.
    ואם את מבינה את מה שאני כותבת, אז לאנשים שתקועים במצב כמו שלי (נשים, גברים, לא משנה) הצעות מהסוג שלך יכולות להוות נזק, כי הן מציגות מצב אידילי שבו על ידי ויתורים על חלק מהדברים משיגים את השלמות, אבל במצב כמו שלי, ויתורים הם חרב פיפיות.

    תודה על הצעת הסיוע 🙂 אשמור לי אותה להזדמנות המתאימה 🙂

  7. כבר בפוסט כתבתי שיש סיפורים הפוכים ושלחוסר הצדק יש הרבה פנים.
    אני לא שופטת אף אחד ומודעת לכך שנשים על אותן משרות מרוויחות פחות מגברים, גם אם לא הרבה פחות. זה עוול שצריך להיות מתוקן בלי קשר. לא מתקנים עוול אחד בעוול אחר. לא מכירה אותך או את אבי ילדיך ולא את פרטי הסיפור. מבקשת לשאול שתי שאלות:

    א. האם מהתחלה האבא לא הסכים להתחייב לימים קבועים או שזו התפתחות שארעה בהדרגה.
    ב. כשאת כותבת "מרוויח פי שלוש, כשהוא רוצה" למה את מתכוונת? ולמה הוא באמת כבר לא רוצה?

    האופציה אותה אני מנסה להניח היא שאם מגיעים מראש לשיח שרואה את הצרכים והמגבלות של שני הצדדים ומאפשר לשני הצדדים לצאת מרוצים מההסכם, זו תשתית שאפשר לבנות עליה חיים מתוך שיתוף פעולה ולא מתוך מאבק. מאבק מחליש את כולם. כשגבר מרגיש מתוסכל ונעשק הוא הופך להיות נקמן וכועס. כשאשה מרגישה שאין לה פרטנר היא הופכת מרירה ובודדה בתוך מלאכת גידול הילדים שהיא קשה כשלעצמה, כשגבר עובד קשה ומרגיש שהוא עובד בשביל מישהו אחר ולא בשביל עצמו וילדיו, כושר ההשתכרות שלו יורד כי המוטיבציה להרוויח יורדת, דבר שפוגע בכולם בסופו של דבר.

    החוק מחייב את האבא לפרנס את ילדיו אבל לא לקחת אחריות על גידולם. למה? מזמינה את החוק ליצור מציאות בריאה בה שני ההורים אחראים גם על גידול הילדים וגם על פרנסתם. המציאות שמסנדלת את האבא כלכלית ומשחררת אותו מעול גידול הילדים היא רעה חולה מאיפה שלא מסתכלים על זה. והיא התשתית לאבות שלא לוקחים אחריות ומשאירה את האמהות להתמודד לבד דבר שיש בו פגיעה רגשית בילד ופגיעה כלכלית באמא.

    ההצעות שלי מאוד קונקרטיות:
    ליצור מציאות בה לא מכוח החוק אלא מכוח ראיית צרכי שני הצדדים מנסחים הסכם
    ליצור מציאות בה האב משלם למוסדות החינוך ולא מעביר כספים לאמא כחלק מהתנהלות בריאה יותר ששמה עליו את עול ילדיו (חשוב לי לכתוב שאני מורה ובעלי לשעבר איש הייטק, כך שפערי ההכנסה ברורים ובכל זאת ניגשנו לגישור מתוך בדיקת חלוקת העול הפיסי, בדיקת הוצאות הילדים, וההכנסה שלנו בזמן הפרידה. הוצאנו מהמשוואה שיח על מזונות בכלל)

    מתוך חוויית חולשה וחוסר אונים איש מאיתנו לא יוצא נשכר, ואחרי שנים של משקעים קשה מאוד להתנקות. אני מבקשת בכל לב בפוסט שלי לשקול את הנתיב האחר, להגיד שהוא קיים. לבדוק אותו לפני שהדברים מסתבכים.

    שולחת לך כוחות להתמודד עם המצב הנוראי הזה,
    שואלת באמת האם אפשר מחדש לפתוח שיח מול האבא, לנסות באמת לראות את הצד שלו, ולהציל את כולכם מסבל.
    אחרי שדרך המאבק כשלה
    האם יש סיכוי לנסות דרך אחרת?
    אשמח לדבר באופן פרטי ולראות אם יש בידי לסייע.

    מאמינה באנשים וביכולתם לכונן מציאות אחרת מתוך כוח ולא מתוך חולשה ותחושת קורבנות.

    אילת.

  8. כתבת: בעידן בו נשים מרויחות יפה וגברים קמים בלילה.
    אני שמחה בשבילך שאת חיה בעידן הזה, הזוגיות שלי לא היתה בעידן הזה. הוא מרויח פי שלוש ממני כשהוא רוצה, הוא מעולם לא קם בלילה.
    אני דורשת מזונות ממנו בעזרת החוק, כי שלא בעזרת החוק הוא מתחמק מכל חובותיו ומספר לילדים שאני אשמה.
    אני כל הזמן עם הילדים, כי הוא מסרב להתחייב על ימים קבועים, אין לי זמן לעבוד יותר ממה שאני עובדת (שזה כל שעותיהם במסגרות החינוכיות).
    קל מאוד לנהל גירושין יפים וצודקים כשהצדדים מתנהגים יפה וצודק.
    אחרת זה בלתי אפשרי ולכך נועד החוק: להגן עלינו.
    ומה לעשות שאנחנו הנשים זקוקות ליותר הגנה.
    אני לא יודעת מאיפה הבאת את זה שנשים מרויחות יפה, בכל הסטטיסטיקות נשים מרויחות הרבה פחות מגברים (גם כשהן עושות את אותה העבודה באותו המקום).
    אנחנו רחוקים מלהיות שיוויוניים.

    החלום הכי גדול שלי זה להשתחרר מהצורך במזונות, אבל אין לי שום אפשרות להגיע לזה בתנאי מדינת ישראל 2013. אני מנסרת את הענף שעליו יושבים ילדי? אני מעדיפה לתת להם קורת גג ואוכל (לא מותרות! אוכל בסיסי!) לפני שאני הולכת כל כך רחוק.

    פוסטים כאלו כמו שלך טובים מאוד למי שעומד בקריטריונים שאת מציעה, לאחרים הם מהווים נזק.

  9. רותי, ריגשת אותי מאוד. פרספקטיבה של 16 שנה היא לא עניין קטן. חשוב היה לי להביא את האופציה כדי לעודד עוד זוגות לבחור בנתיב הזה.
    את צודקת, כאימהות לבנים (לי יש שלושה) אנחנו מחוייבות לדאוג לעתידם, מלחמת המינים תמיד היתה זרה לי, ודאי שכאמא לבנים זה מתחדד יותר.
    מעבר לזה שהמודל ההורי (גם אם מתקיים בשני בתים נפרדים) הוא מה שיעצב את חיי ילדינו כאבות וכבני זוג.
    שבת שלום

  10. אילת, ישר כוח!!

    עוד אישה ועוד אישה, ובסוף נוכל להם, לכל אותם ארגונים – הרבנות, ארגוני הנשים, כמו גם למקובעות של החברה – ונביא לעולם טוב יותר.

    ילדים באמת זקוקים לשני הוריהם – אני אומרת את זה אחרי 16 שנה של פרידה מאבי ילדי, פרידה שכל משמעותה היתה שאנחנו גרים בשני בתים נפרדים. זה הכל. שנינו תמכנו זה בזו בגידול הילדים, ברגעי קושי ומשבר, ושנינו חלקנו חצי חצי בהוצאות על הילדים, בתשלומים ישירים למי שצריך היה לשלם לו.
    16 שנים אחרי – אבא גאה, אמא גאה, וילדים בריאים בנפשם, שבדיוק כפי שכתבת – חוו פירוק, לא ריסוק. מבחינתם הגירושים הם התמודדות עם סיטואציה פחות מוצלחת, לא מסע נקם ושילומים.

    נקודה חשובה – לבן זוגך ולאם ילדיו שני בנים. ביום מן הימים אחד מאותם בנים עלול להיות בדיוק באותה סיטואציה. מתוך הנחה שהאמא אוהבת באמת ובתמים את בניה – מה אז?

כתיבת תגובה

Close