זוגיות ומשפחהטורים אישיים

פרשת שופטים – אבא

[אילת מלמד]

כשהפלתי על ההורים שלי כרעם בחיים בהירים את החלטתנו להתגרש, התגובה המיידית של אבא שלי, היתה זו: "תגידי ליאיר שאנחנו אוהבים אותו ושתמיד הוא יהיה האבא של הנכדים שלנו ותני לי חצי יום לארגן לך עורך דין ממש טוב". ככה. זה אבא שלי. וזה לא רק טקטיקה, כי הם באמת אוהבים את יאיר ומתנהגים אליו כמו לבן, עד היום. והלב שלהם נקרע כשבחרנו להתגרש. למה אני מציינת את השיח הזה? כי בתוך כל הכאוס של הגירושין אבא שלי היה באמת היחיד שהחזיק ראש מעל למים וראה הכל מלמעלה, גם כשזה כאב לו מעבר למה שהמילים שלי יכולות לתאר כאן.

אני כותבת את זה כי ראיתי היכן נגמרת הקשבה ומתחיל מאבק, ואיך כל אחד רואה לנגד עיניו את סיפורו הכואב הפרטי וחובט באנשים זרים אחרי שהדביק עליהם את קלסתר פניו של אויבו.  אני כותבת את זה כי זה אבא שלי, ואולי זה מסביר למה אני אוהבת ומאמינה לגברים באופן כללי, ולמה אני מזמנת לחיי גברים שאפשר לסמוך עליהם, יפים וגבוהים וטובים (חוץ מפאזה איומה של ג'י דייט שלא ניכנס אליה עכשיו). אני כותבת את זה כי במקביל לעצות מה"חברות", שחיזקו את הצד החרדתי והפגוע שלי וכמעט הצליחו לגרור אותי לשטויות בהפחדות שלהן, אבא שלי היה הקול שבזכותו התגרשתי מהר וקל. אני כותבת את זה כי התעוררתי באמצע הלילה וקראתי מאמר שהניח אחד המגיבים בטור של השבוע שעבר, שמנסח באופן מקיף את המשמעות האדירה שיש לאבא על חיי ילדיו. קראתי ופשוט התמלאתי אהבה לאבא שלי והייתי חייבת להתיישב ולכתוב אותה.

זה לא כל כך הוגן, כי אבא שלי, שהיום הוא כבר יותר מעשור בפנסיה היה ארבעים שנה שופט, וזו העבודה שלו, לראות דברים ממעוף הציפור. זה גם האופי שלו, שבגללו הוא נהיה שופט מלכתחילה. אתמול מצאתי את עצמי צועקת על אמא שלי בטלפון, סביב איזה סיפור גירושין מזעזע בשכונה שלהם שאבא שלי מנסה לסייע בו. ואני צועקת על אמא שלי: שאבא ירד מכס המשפט וילך לדבר עם האמא, הוא כבר עשר שנים לא שופט! ואמא שלי עונה לי בשקט: אבא שלך תמיד יהיה שופט! מה אני אגיד, צודקת! מבינה שנולד לי טור אבהי לפרשת שופטים.

בפרשת שופטים, מופיעה פרשייה שתמיד מרגשת אותי ועושה לי נחת רוח של גאווה ביהדות היפה והחכמה שלי הזו, פרשיית עגלה ערופה.

א כִּי יִמָּצֵא חָלָל בָּאֲדָמָה אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ לְרִשְׁתָּהּ נֹפֵל בַּשָּׂדֶה לֹא נוֹדַע מִי הִכָּהוּ. ב וְיָצְאוּ זְקֵנֶיךָ וְשֹׁפְטֶיךָ וּמָדְדוּ אֶל הֶעָרִים אֲשֶׁר סְבִיבֹת הֶחָלָל. ג וְהָיָה הָעִיר הַקְּרֹבָה אֶל הֶחָלָל וְלָקְחוּ זִקְנֵי הָעִיר הַהִוא עֶגְלַת בָּקָר אֲשֶׁר לֹא עֻבַּד בָּהּ אֲשֶׁר לֹא מָשְׁכָה בְּעֹל. ד וְהוֹרִדוּ זִקְנֵי הָעִיר הַהִוא אֶת הָעֶגְלָה אֶל נַחַל אֵיתָן אֲשֶׁר לֹא יֵעָבֵד בּוֹ וְלֹא יִזָּרֵעַ וְעָרְפוּ שָׁם אֶת הָעֶגְלָה בַּנָּחַל. ה וְנִגְּשׁוּ הַכֹּהֲנִים בְּנֵי לֵוִי כִּי בָם בָּחַר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לְשָׁרְתוֹ וּלְבָרֵךְ בְּשֵׁם יְהוָה וְעַל פִּיהֶם יִהְיֶה כָּל רִיב וְכָל נָגַע. ו וְכֹל זִקְנֵי הָעִיר הַהִוא הַקְּרֹבִים אֶל הֶחָלָל יִרְחֲצוּ אֶת יְדֵיהֶם עַל הָעֶגְלָה הָעֲרוּפָה בַנָּחַל. ז וְעָנוּ וְאָמְרוּ יָדֵינוּ לֹא שפכה [שָׁפְכוּ] אֶת הַדָּם הַזֶּה וְעֵינֵינוּ לֹא רָאוּ. ח כַּפֵּר לְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר פָּדִיתָ יְהוָה וְאַל תִּתֵּן דָּם נָקִי בְּקֶרֶב עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל וְנִכַּפֵּר לָהֶם הַדָּם. ט וְאַתָּה תְּבַעֵר הַדָּם הַנָּקִי מִקִּרְבֶּךָ כִּי תַעֲשֶׂה הַיָּשָׁר בְּעֵינֵי יְהוָה.

אם מוצאים מישהו מת, רצוח, ולא יודעים מי רצח אותו, אפילו לא יודעים מי הוא, מישהו חייב לקחת על הרצח הזה אחריות. ואם לא מוצאים את הרוצח, אז המישהו הזה אלו חשובי העיר. ואם הוא נמצא בין שתי ערים מודדים איזוהי העיר הקרובה יותר למקום הימצאו וזקניה מבצעים את הטקס המוזר והלא סטרילי הזה. הם יורדים מרום מושבם ויוצאים החוצה, עורפים עגלה צעירה שעוד לא הספיקה כלום בחיים, אפילו לא לטעות, והם עורפים את ראשה בתוך מים של נחל איתן דווקא וטובלים בו את ידיהם, בערבוב הזה של הדם והמים, הם מודים שיש להם דם על הידיים ומבקשים לנקות אותו. הם אומרים "ידינו לא שפכו את הדם הזה ועינינו לא ראו", הם מבקשים מחילה על העיוורון שלהם, על זה שמציאות כזו יכולה להתרחש במרחב שלהם, והם לא מנעו אותה. כל מקרה פרטי הוא מיוחד ומורכב וטראגי, אבל הוא יושב על מצע חברתי, ועל זה הם לוקחים אחריות. על המציאות הכוללת שהניחה את הקרקע למקרה כזה. על החינוך, על הלך הרוח, על חוסר צדק ומשפט, על כל מה שיכול להוביל לחלל שמדמם על האדמה.

כשרואים דברים מגבוה, יוצאים מהמצב ההישרדותי הקטן ויכולים לראות את טובת כולם, הילדים וגם אנחנו. עוד יותר מגבוה אפשר לראות שהטוב של האחד לא בא על חשבון הטוב של האחר, כי השפע הוא אינסופי וכשחיים בשמחה ובחוויית שפע יש יותר ממספיק לכולם. מעוד יותר גבוה אפשר לראות את כל החיים נפרשים, את הרגעים היפים שבדרך, את החתונות של הילדים שלנו, את הנכדים, את הרגעים הקשים שבדרך, את העזרה שנצטרך ואת כל התמיכה שנקבל..

במתח הזה שבין ראיית העל לבין רחיצת הידיים בדם ומלמול של "לא ראינו", אנחנו חיים. איך רואים מלמעלה וגם מבפנים? איך נכנסים לפרטים המטרחנים של חוזה שכל מילה בו משנת חיים, ובמקביל מתחייבים ליצור מציאות שנוכל בה לא לפתוח את החוזה לעולם? איך צוללים לקוצו של יוד וממשיכים לזכור את המהות והדרך? איך מתמודדים עם כל העלבון והכישלון והכעס ומתמירים אותו לאהבה, אהבה גבוהה, שיותר משיש לה פנים, יש לה תדר? אנחנו הכי קטנים והכי גדולים, פתאום תוך כתיבה אני חושבת לעצמי, אנחנו גם נשים וגם גברים. הרי יש בתוכי מובלעת אמא שחיה את הפרטים הקטנים ורואה הכל גם כשהיא עוצמת עיניים, שמנגבת מזווית הפה ליכלוכים מקרוסקופיים שרק היא רואה. ויש בי אבא, אבא שצריך להגיע מהר ללב העניין איתו כי הוא מאבד קשב בפרטים הקטנים, אבל אם יבין מה הבעיה, משפט אחד שלו יסדר לי את הראש.

המהות הגברית והנשית יחד היא המהות האנושית, העולם הזה מורכב כולו מזכר ונקבה, משלימים. אלוהי הפרטים הקטנים ומלך מלכי המלכים, מנהלים את העולם הזה שמתקיים לנו בתוך הראש. ותודה להוריי שהביאוני.

אהבת אמת

ושבת שלום

אילת.

הראה עוד

1 thought on “פרשת שופטים – אבא”

כתיבת תגובה

Close