בעלי מקצועהתפתחות האתרטורים אישייםכלליכתיבה פרטיתסדנאות, קורסים, חוגים

צ'אקרת הכתיבה (8) – הטור של שלי מרכוס

תראו לי, אל תספרו לי...

 

[לפרק השביעי – דברים שכתבתי לעצמי – או – למה כל כך חשוב לתרגל כתיבה?]

 

היה היה איש אחד בשם אנטון צ'כוב, הוא נולד ברוסיה ונחשב לאחד מטובי כותבי הסיפורים הקצרים בעולם. כתב את "השחף", "גן הדובדבנים", "הדוד וניה", "ואנקה ז'וקוב" , אנטון צ'כוב המציא את ז'אנר הסיפור הקצר, כן, זה הבחור.
בתור אחד כזה ששלט בסיפורים קצרים וכתב אותם מושלמים לכל הדעות, אמר אנטון צ'כוב את המשפט הבא, משפט שהוא כחוק בכתיבת הסיפור הקצר:
"אל תספר לי על זריחתו של הירח, תראה לי את השתקפותו בשברי כוס זכוכית"

אהה! איזה משפט!
הבנתם?
בואו נדבר על זה קצת, כי זה כלל חשוב בכתיבה: אל תספרו לי, תראו לי!
או כמו שזה נשמע יותר טוב באנגלית: Show! Don't tell
צרו את הסיטואציה ותנו לי להבין לבד, כקוראת, מה קרה בסיפור.
השתמשו בפעולות ובמילים, מחשבות וחושים, רגשות והבעות, במקום לסכם ולתאר מה קורה בסיפור.

דוגמה: הדמות שלכם גבוהה מאוד וחשוב לכם להגיד את זה.
אתם יכולים כמובן לספר שהוא היה כל כך גבוה ,כמו עץ סקויה עתיק בשיפולים המזרחיים של ארצות הברית, בלה, בלה בלה,
או- שאתם יכולים להראות איך שבכל פעם שהוא נכנס בדלת, כל דלת, הוא חייב להתכופף, ואפילו בגלל זה כל הזמן נתפס לו העורף.
הנה לכם דמות עם עורף תפוס תדיר בגלל הגובה שלה.

ארנסט המינגווי, חסיד של תורת ה-Show-Don't tell עוד הוסיף ואמר שאם הכותב מכיר טוב מאוד את הסיפור שלו, את הדמויות שלו ואת העלילה, הוא יידע איך להראות מה קורה ולתת את תחושת החוויה הסובייקטיבית של הקורא, מבלי לספר לו ובכך להחליט בשבילו על החוויה.

בואו ניתן עוד דוגמה.
הדמות שלכם עייפה מאוד, היא חזרה הביתה אחרי יום נורא מתיש, אתם יכולים לספר לי עד כמה היא עייפה ואיך היא לא יכולה להשאיר את העיניים פקוחות וכל שניה היא מפהקת והראש שלה נופל בזמן שהיא מכניסה שניצל לפה- זה בסדר, יש מקום לפעמים גם לתיאורים כאלה בסיפור שלכם, אבל אם תרצו להשתמש ב-SHOW ,פשוט כתבו: "היא נכנסה בדלת ורובי הביט בה ואמר "בחיי ליבי, את נראית גמורה".
גם הבנתם שהיא גמורה מעייפות וגם הראתי לכם שהיא עצבנית ממה שרובי (מי שזה לא יהיה) אמר לה. אתם מרגישים את מה שעובר על ליבי (מי שזאת לא תהיה) במקום שאספר לכם בעצמי.

למה חשוב כל כך להראות ולא לספר?
סיפור טוב נותן לקורא לחוות אותו דרך הסיטואציה, מטרת הכותב הוא לשים את הסיטואציה על השולחן "אני רק מניחה את זה כאן" ולתת לקוראים להרגיש לבד.
כל אחד מאתנו אחר, כל אחת מאתנו מגיעה עם המטען שלה לתוך הסיפור – סיפור שמראה ולא מספר, נותן טווח דמיון רחב מאוד לקורא ועם זה – הזדהות שלמה.

דרך נוספת להשתמש בשיטה הזאת היא ליצור פערים בכתיבה ולהכין הפתעות.
אל תספרו (וגם אל תראו) הכל בהתחלה.
שמרו הפתעות, תחשפו את הדמויות שלכם לאט-לאט, שימו לב לקצב העלילה שלכם ושמרו עליו מסתורי, פזרו רמזים, הן בתיאורי המקום, הן בתיאורי הדמויות והן בהתקדמות העלילה. צרו מתח, מסתורין והזדהות.
חשבו איך אתם יכולים לספר בלי לספר…זה טריקי, יש להתאמן על הטכניקה הזאת לא מעט, אבל ברגע שתופסים את העניין, הסיפורים הופכים אחרים, עמוקים וטובים מאוד!
תחשבו על עצמיכם בתור קוראים – האם הייתם רוצים שיספרו לכם כל פרט ופרט בסיפור, בדיוק מה אמר מי ולמי, מתי ומה הוא הרגיש. או שהייתם רוצים אתם להרגיש בעצמכם, להיות הדמות עצמה, להזדהות, להיות חלק מהסיפור ולא מחוצה לא?

את זה עושה ה Show! Don't tell המפורסם שתבע אנטון צ'כוב.

_________________________________________________________________________________________

שלי מרכוס – כותבת, בלוגרית סיפורים, מנחת סדנאות כתיבה למבוגרים ונוער, מלווה אישית כותבים בתהליכי כתיבה.
כותבת הספר "עיניים שלי". מתגוררת במושבה החופשית פרדס חנה. לבלוג של שלי מרכוס >   לקהילת הכותבים >
בחודש יוני נפתחות סדנאות חדשות, פרטים בקרוב.

 

תגיות
הראה עוד

1 thought on “צ'אקרת הכתיבה (8) – הטור של שלי מרכוס”

  1. וואו מאמר חשוב מאוד, שרצוי לכל כותב לשנן ולתרגל.
    מה שכתבת פה האיר באור אחר לגמרי את הכתיבה.
    תודה!!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

Close