בעלי מקצועטורים אישייםכלליסדנאות, קורסים, חוגים

צ'אקרת הכתיבה (9) – הטור של שלי מרכוס

חביתה במלטה

 

[לפרק השמיני – תראו לי, אל תספרו לי…]

 

לפני כמה ימים פגשתי חברה באיזו מסיבת רגאיי,
היא עמדה עם בירה ביד, קייצית ומחויכת ואיך שקלטה אותי מרחוק,
פילסה דרכה בין ים הראסטות ובפניה מסר מרגש.

היא אמרה: "את חייבת להקשיב לזה, שלי! אני חוזרת ממאלטה, פשוט המקום הכי מדהים בעולם ויש שם אי. אי פרטי, שמשפחה גרה בה והם משכירים את הבית שלהם על האי הפרטי שלהם למשפחות או אנשים בודדים ותתארי לך איך זה לכתוב שם. איך זה לשבת שבוע ולכתוב על אי בודד, שלך, מסביב רק ים וים.. בטח ההשראה נשפכת בגאלונים".
אמרתי לה: "מותק! אני כותבת בזמן שאני הופכת חביתה, אני כותבת תוך כדי קיפול כביסה, אני כותבת ביחד עם המדיח כלים, אני כותבת עם הרעש של הטלוויזיה של הילדים, אלוהים! איך מגיעים לאי הזה?!".

והשיחה הקטנה הזאת, עם רעשי הרגאיי מסביב וקפיצות הראסטות והבירה סיכמה בערך את הדיון שהיה לנו בסדנת הכתיבה, בדיוק באותו שבוע.

דיון על השראה.

ההשראה החמקמקה הזאת, כמו דג בלי קשקשים, שאי אפשר לתפוס אותה וכמה אנחנו מייחלים אליה.
ואני תמיד אומרת לתלמידים שלי, שההשראה נמצאת בכל מקום.
ואני גם אומרת שלא בונים עליה, שכתיבה היא עבודה בדיוק כמו עריכת דין, נגרות, רפואה וציור.
זו אומנות ויכולות שיש להתאמן עליהם, יום-יום, להקצות כמה שעות לכך, להתמיד, לעבור את העליות המשכרות והירידות הכואבות ושוב ושוב ושוב – לכל החיים.

וכשההשראה נחה – הכי מגניב בעולם.
וכשהיא לא- זה הזמן לעבוד ולעבוד קשה.

איך אמרה המורה לידיה אז באייטיז בסדרה האלמותית "תהילה"?
"אתם רוצים תהילה? ובכן, זה עולה, ובדיוק עכשיו אתם מתחילים לשלם- בזיעה!"
כן, באנגלית זה נשמע יותר טוב, הרבה יותר טוב, אבל הבנתם את הרעיון.

זיעה.
גם בכתיבה, עם החביתה, הכביסה, המדיח, והרעש של הטלוויזיה של הילדים.
אי בודד במאלטה לא יביא השראה, אבל זה בהחלט יהיה כייף, יעשה שקט בראש, ייתן זוויות חדשות לסיפורים ישנים ורעיונות חדשים בכלל.
כן, אי בודד במאלטה בהחלט יאוורר את השגרה ויצרוב חוויה חדשה בתאים שלכם,
אבל החיים הם לא אי בודד.
לא במאלטה, לא בקריביים ולא באוקיינוס השקט.

החיים הם חביתה. (אל תעשו מזה סטיקר לאוטו) ואנחנו כותבים דרך החיים, עם החיים ואת החיים.
האידיאל הוא חביתה במאלטה, גם וגם, ככה וככה , המדיח, הכביסה, החביתה והאי הבודד עם ים , ים וים מסביב.

אבל אם תשימו לב, תפתחו את הקשב הפנימי, והחיצוני, תסתכלו מסביבכם ותתחילו להיות בלשים בחיים שלכם, כאילו נחתתם עכשיו מכוכב אחר וזאת הפעם הראשונה שאתם מבקרים בחיים הפרטיים שלכם – תגלו כמה סיפורים יש.
מאלטה שלכם נמצאת כל הזמן מסביבכם: השכונה שאתם מתגוררים בה, האנשים, הקופאית בסופר, מקבץ הנדבות על כסא הגלגלים בפינת הרחוב, ראסטות מקפצות במסיבת רגאיי, הבוס שלכם בעבודה, בני הזוג, הילדים, הסבתא בת ה- 93 ששותה שוט של ויסקי בחמש אחר הצהריים, הים, חודש אוגוסט במזרח התיכון, כובד המנגו על העץ בחצר שלכם, יללת חתולי הזבל המיוחמים בלילות, צעקות הילדים בחופש הגדול, פיתה עם גבינה צהובה בתיק של הבריכה…אני יכולה להמשיך עם רשימה עד מחר.

זה כאן.

תכתבו את זה.

עכשיו אני הולכת לחפש את החברה שלי, לקבל יותר פרטים על מאלטה.

_________________________________________________________________________________________

שלי מרכוס – כותבת, בלוגרית סיפורים, מנחת סדנאות כתיבה למבוגרים ונוער, מלווה אישית כותבים בתהליכי כתיבה.
כותבת הספר "עיניים שלי". מתגוררת במושבה החופשית פרדס חנה. לבלוג של שלי מרכוס >   לקהילת הכותבים >
עובדת בימים אלה על ספרה השני.

 

תגיות
הראה עוד

כתיבת תגובה

Close