צלף באילנות: על הקנאה, התאווה והכבוד (וגם שני מתכונים)

[יתיר שדה] מעבר לליקוט, לבישול, לשימור מזון ולכתיבת השירה – חוג הנוער הצעיר של שומרי הגן, אותו אני מוביל כבר שלוש שנים לצדה של חן רכטמן – הוא מרכז העשייה שלי. בנוסף לפעילות שבועית המתקיימת ביער עבות בפארק ראש ציפור (בואכה נתיבי איילון) אנחנו נפגשים, אחת לחודשיים, לסוף שבוע שלם ומשמעותי מאוד מחוץ להמולה הרמת-גנית. לפעמים פוגשים אומנים בעבודתם: נפחים, דייגי צילצלים, אנשי רפואה ואנשי חזון מתחום הפרמקלצ'ר. לפעמים יוצאים לבלות לילה ביער, במעיין, או על שפת הים: לומדים לזהות בעלי חיים על פי עקבות שהותירו בחול ולהתחקות אחריהם, ללקט צמחי בר ולבשל מהם, להאזין לשפת הציפורים ובעיקר לצמוח יחד כשבט אחד: מלוכד, מגובש ועם זאת כזה המאפשר לכל נער ונערה לצמוח באופן עצמאי.

לפני מספר שבועות, נפגשנו במעין עין ניל"י, שבעבר נקרא גם מעין עין אום-אלשוף, על שם כפר פלשתיני שניזון ממימיו עד לשנת 1948, ושעל אדמותיו הוקם הישוב עין ניל"י. במהלך טיול קצר באזור – פרץ ויכוח סוער בין כמה ילדים בחוג; משחק טיפשי הוביל לחילופי מהלומות מילוליים, ואח"כ גם פיזיים. עצרנו הכל והתיישבנו במעגל תחת צלו של עץ רענן אחד. שמעתי את הנערים מעלים תובנות חשובות לגבי הכוחות הגלומים בהם: הכח להביא את האש – לחבר בין כל הגורמים שהאש זקוקה להם כדי לפרוץ, והכח לשלוט באש כדי שתשרת אותם במקום שהם ישרתו אותה. שמעתי אותם אומרים שהכוחות הללו מאפשרים יצירה ובה בעת גם חורבן. בידינו החופש לבחור מה לעשות באש הבוערת בקרבנו.

כשהרוחות נרגעו מעט – הלכנו לרחוץ במעין. מעל למעין, על גבעה חשופה אחת – עוד עומדים שיחי הצבר וכמה גלי אבנים: עדות זועקת לאש מהרסת ומחריבה שפעם בערה כאן. הנערים החליטו לשפץ את המעין: סכרנו את זרימת המעיין כך שמימיו לא יזרמו לתוך ברכת האגירה. בקערות השטיפה שהבאנו איתנו רוקנו את מי הבריכה ואת הקרקעית, העמוסה לעייפה בזבל שהשאירו פרות ובני-אדם. אח"כ הסרנו את החסימה ומים צלולים ונקיים מילאו את הבריכה. ראיתי אותם עובדים יחד: מלכלכים בבוץ את הידיים ואת הרגליים, נרטבים, נהנים מכל רגע. יצאתי רגע מהקבוצה, והתבוננתי בהם מהצד. אחר כך נשאתי את עיניי לעבר חורבות הכפר: גלי האבנים, הבוסתנים הנטושים, שיחי הצבר. ואז התבוננתי שוב בנערים, שואל את עצמי: העוד אפשר אחרת?

טיפסנו יחד אל הגבעה. שם – בין חורבות הכפר, על פני גלי בטון ואבן שהיו פעם בתי מוגרים – ראינו אותו. שיח קטן, ירוק ורענן – שפרחיו הסגולים-לבנים נפתחים לראווה במקום שבו כמעט שום צמח אחר אינו צומח. היה זה שיח של צלף קוצני: מהשיחים הפחות נעימים למגע; ענפיו מכוסים מקצה לקצה בקוצים מעוקלים וחדים. הללו – ננעצים בקלות רבה באצבעותיו של מי שינסה לעקרו מן השורש. דקירתם מכאיבה ופוצעת. התבוננות מעמיקה יותר תגלה שהצלף יודיע את מה שאנחנו, בני תרבות המערב הקפיטליסטית – מבקשים לשכוח.

כנראה בשל השפעותיה של המחשבה הכלכלית השלטת, אנחנו נוטים לראות את החיים עלי אדמות כמאבק מתמיד בין מינים, שהחזק בהם ישרוד ודכא את החלשים ממנו, עד שאלה יעלמו כליל. התפיסה הזו, שמבקשת להציג את העולם כמקשה אחת, חד גונית ומדכאת, של תחרות בלתי פוסקת – היא איננה תולדה של התבוננות אובייקטיבית, אלא של אבולוציה מחשבתית בת מאות שנים – שמתחילה בדקארט ובניוטון (המאה ה-17), עוברת באדם סמית' (1776), וממשיכה גם לדארווין ואפילו לפרויד (השניים האחרונים פועלים במאות ה-19 וה-20, בהתאמה). מבלי להכנס לפלפול המתבקש כאן, אומר רק כי המשותף לכל הגאונים הדגולים הללו (ואני אומר גאונים בלי שמץ של ציניות) הנו טעות אחת בסיסית. אף אחד מהם לא הבין, וכנראה גם לא יכול היה להבין, שראיית העולם כמערכת של איזונים בין פרטים המתחרים ביניהם – היא התבוננות במקרה פרטי, תוך התעלמות ממקרים פרטיים אחרים, בהם אין מתקיימת תחרות כלל. למעשה, מתוך כלל האינטראקציות בין מינים בעולם הטבע, רק חלק קטן הוא אינטראקציות שיכולות להתפרש כתחרות (וגם זאת הנחה סובייקטיבית). ברוב המקרים נראה שיתופי פעולה מסוגים שונים, ולפעמים גם הימנעות ממאבק.

הצלף הוא דוגמא ומופת לצמח שנמנע ממאבק: הוא בוחר לצמוח במקומות בהם למינים אחרים קשה מאוד לגדול. הוא עושה זאת באמצעות מערכת שורשים אדירה, המאפשרת לו גם להתחדש כל אימת שמישהו מנסה לחתוך את ענפיו הטריים. האגדה מספרת על נער צעיר, צלף שמו, שבימי המצור הרומי על ירושלים, נהג לצלוף בחיילי הלגיון הרומי את הפגיונות המעוקלים שהכין, כשהוא יושב על החומה הגבוהה המקיפה את העיר. משפרצו כוחות רומי לתוך העיר – ביקשו ללכוד אותו, אך הנער הזריז ניסה לחמוק מהם, כשהוא נאחז באבני החומה ויורד בהן כשממית על זגוגית. כשחיילי הצבא הרומי ירו את חיצי הקשתות שלהם לכיוונו, נפגע הנער, ונותר תלוי בין שמים לארץ על חומת העיר. כעבור זמן מה נעלם הנער, ובמקום בו היה צמח שיח צלף רענן שענפיו מעוטרים בפגיונות מעוקלים. חיילי הצבא הרומי הבינו כי השיח עתיד להפוך לסמל ההתנגדות – ולכן ביקשו לעקרו מן השורש. אך כל אימת שניסו לאחוז בענפיו ולמשכם החוצה – ננעצו הפגיונות החדים בבשרם וגרמו להם כאב חד. כשניסו החיילים לחתוך את ענפי השיח בחרבותיהם – מיד צימח השיח ענפים חדשים וטריים. בשל כושר השרידות הגבוה שלו – יש המנכסים לו תכונות זהות לתכונותיו של העם היהודי הקם על רגליו כל אימת שמנסים להכריתו ("עז צלף באילנות… כישראל בעמים").

את ניצני הצלף (הקפריסין) נהגו לאסוף אבותינו בעונה זו (מאמצע מאי ואילך) לצורך כבישתם. הצלפים הכבושים שימשו כתבלין וכמאכל תאווה, והם נחשבים כך גם בימינו. רבי אלעזר הקפר, שחי ופעל בימי התנאים בקצרין שברמת הגולן, התפרנס למחייתו מאיסוף וכבישה של צלפים, מהם נהג להכין גם "יין קפריסין". במסכת אבות במשנה מצוטט ר' אלעזר הקפר כמי שאומר "שהקנאה, והתאווה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם". נזכרתי בציטוט הזה בעודי מתבונן בשיחי הצלף הדוקרניים הפורחים במלוא הדרם, ובתוך דקות ספורות, עם זכרונות ילדותי – עלה השיר הבא:

זמן הצלף

אנו, היהודים, ידועים כאספנים של זיכרונות.
המשנה והתלמוד הם אוסף של זיכרונות,
גם המקרא.
אין בהם דיוק היסטורי – רק זיכרון.
כשיש לך זיכרון טוב אין לך צורך באמת ההיסטורית.
הזיכרון הוא האמת שלך.
בו סוד הגאולה.
ואני זוכר צפירות של יום הזכרון
ושריקות של מרגמות.
ודקירת קוצי צלף
ואצבעות מדממות.
היינו אוספים את הניצנים
לקראת יום העצמאות
מהתל
שפעם היה ישוב ערבי
שאיש אינו זוכר.
רק שיחי הצבר יעידו, וכמה אבנים,
ושירים של מחמוד דרוויש
שפעם ניסו למחות את זכרו
כמו את זכר עמלק.
פעם אספנו את ניצני הצלף
לתוך צנצנת
וכבשנו במי מלח את הניצנים
ושימרנו במי מלח את הזכרונות.
עכשיו זה זמן הצלף
והארומה המרירה שלו,
שמתפרצת מתוך העבר –
מביאה אותי אל רבי אלעזר הקפר
שהכין ממנו יין קפריסין
ואמר
שהקנאה והתאווה והכבוד
מוציאין את האדם מהעולם.
הצלף – נשאר.

בימים האחרונים התחלתי לאסוף אותם, את ניצני הצלף. אני בוחר את הקטנים שבהם, כיוון שהגדולים עלולים להיפתח במהלך ההכנה. את הצלפים שליקטתי אני משרה במים קרים במשך שלושה ימים, ומדי ערב מחליף את המים. הפעולה הזו נחוצה כדי להפטר מהמרירות. לאחר מכן – ניתן לכבוש במלח גס, שממצה את הנוזלים מהצלפים או במי מלח (כף מלח לכוס מים) ומעט חומץ תפוחים איכותי או מיץ לימון. לכובשים במי מלח – מומלץ מאוד לתבל בשום, פרוסות לימון ועלים של פיגם מצוי. יש לשמור בצנצנת סגורה ואטומה ולהמתין כ-7 ימים לפני הפתיחה. לאחר הפתיחה מומלץ ליצוק מעט שמן זית מעל לגובה הצלפים, כדי להאריך את זמן השימור.

לאחר שהצלפים מוכנים, אפשר לאכלם אותם כמו שהם, או להוסיף לתבשילים שונים ביד נדיבה.

הנה שני מתכונים לדוגמא:

פסטה ברוטב עגבניות, תרד וצלפים

מרכיבים:
ארבע עגבניות גדולות ויפות קצוצות
עשר עגבניות שרי
חופן עגבניות מיובשות קצוצות
מעט יין
2 בצלים קצוצים גס
4 שיני שום
שמן זית
פלפל ומלח
צרור עלי בזיליקום
צרור עלי תרד טריים
3 כפות צלפים כבושים
פסטה טרייה או יבשה לבחירתכם

אופן ההכנה: מטגנים את הבצל עד להזהבה מוסיפים את השום ומטגנים דקה נוספת. מוסיפים את העגבניות ומטגנים עד ליציאת הנוזלים. מוסיפים את היין, השרי, העגבניות המיובשות ו-2 כפות צלפים. מביאים לרתיחה. לסיום הבישול מוסיפים את הבזיליקום, התרד ושאר הצלפים. מגישים חם על גבי הפסטה.

רוטב צלפים ולימון (מתאים במיוחד לסטייק פורטבלו ולאוכלי דגים – לסטייק טונה)

מרכיבים:
1/2 כוס יין לבן יבש
מיץ מחצי לימון
שום כתוש
3 כפות צלפים כבושים
כף חמאה (או תחליף חמאה לטבעונים)

אופן ההכנה: מביאים לרתיחה את היין ומיץ הלימון, ומוסיפים את השום והצלפים. מצמצמים מעט את הרוטב, ומוסיפים את החמאה. בתנועות נענוע קלות מסמיכים את הרוטב בעזרת החמאה. יוצקים ישירות על המנה העיקרית.

בתיאבון,

יתיר.

 —————————————————————————————————————————————————————