אז היום הבאנו את האוגרים מיעלה. נכון, הוא לא הזכיר את זה, אבל ידעתי שההבטחה לאוגרים מתקתקת בראשו המתולתל ועוד תצוף. עד שיעלה חזרה קפצנו לבדוסקה לקטנה, ובדרך ראינו מה נהיה מהבית הישן – עקרו את כל העצים מימין, הרסו את המחסן והניחו אספלט שחור בוהק וקצת מרושל. בכניסה מונחת הערמה הענקית של העצים, מתיבשים בעלבונם בשמש. הצצתי ונתתי גז, מגרשת את המחשבה שמתחת לאספלט הזה טמונות העצמות של קאיה. במקרה הטוב. במקרה הפחות טוב הן עלו עם השופל ומפוזרות בין הענפים. ידעתי שזה מה שיהיה אבל לא חשבתי להעביר את עצמותיה הזקנות מקום. אנטיגונה אני כבר לא אהיה. העלתי תמונה רוחית שלה והיא קצת עיקמה את האף אבל אחר כך מיצמצה אלי בטוב ליבה האינסופי, כמו אומרת: 'מה זה משנה עכשיו'.
אצל דוסה שקט. הילדים הלכו עם אבא לקניות. ינאי מטפס על אחד העמודים בבלקון ופתאום צרחה נוראית: נחיל צרעות קטן תקף ועקץ אותו ארבע עקיצות. היד הקטנה מתנפחת, דמעות יהלומים מושפרצות מהעיניים הנעלבות, קרח מלטף את הבערה, עוד ועוד ועוד – אינעל אמאשלהן צרעות חוצפניות!
הקרח עובד ואנחנו יוצאים משם והולכים להתנחם באוגרים.
אצל יעלה יש תרופה הומאופטית נגד עקיצות. שלושה כדורים לבנים מתחת ללשון, עוגיות מתוקות והרבה אהבה, ותוך פחות משעה היד חוזרת לגודל המתאים לגיל חמש וחצי. ילד חסון שלי. חמסה עליו!
בערב, בבית, אנחנו מחליפים לאוגרים נסורת ומתנפלים על המבצר האחרון: הראש. גדודי כינים נושרים מהמסרק הגאוני לתוך מגבת לבנה ומתפצפצים בזעם-אמהות.
לא פלא שלפני השינה הוא סרב לשמוע פרק מדוקטור דוליטל. הספיק לכולנו חיות ליום אחד.
