טורים אישייםכתיבה פרטיתסביבה וקהילה

קוף אחד ירד מהגב. נשארו שניים

אחד מהדברים הכי יפים בכדורגל הם הסיפורים. לשמוע על משחק שלא ראית, תקופה שלא זכית לראות – את החוויות שנצרבו אצל אוהדים שהיו שם. אז אתה הכי מבין את העוולה או אי הצדק שקרו – ואתה מפתח הזדהות שכזאת שמובילה לכך שבעצם אתה היית שם.

כך היה אצלי כל החיים עם הולנד, אפילו שאני אוהד אנגליה.

על שני הקופים הראשונים שמעתי רק סיפורים.

שמעתי על הטורניר ב-74 בו האורנג' הציגו את הטוטאל פוטבול בהנהגת יוהאן קרויף. מעטות הנבחרות שנחשבות לגדולות בהיסטוריה אף שלא זכו בגביע. אף שהייתי אז בן שנה ומעולם לא ראיתי משחק שלם שלהם, אני משוכנע שהולנד 74 היא אחת מהגדולות מכולן (הפסידה בגמר 2-1 לגרמניה המערבית של גרד מולר).

על ההפסד ב-78 לארגנטינה כבר שמעתי מליבות מדממים של אוהדים הולנדים מבוגרים. זו היתה הולנד שנגד כל הסיכויים (בארגנטינה הדיקטטורית של חורחה וידלה) ובלי יוהאן קרויף, שוב הגיעה לגמר, ושוב הפסידה למארחת. אוי איזה אי צדק אני צועק, אני שהייתי בן 5 אז וראיתי משחקים מוקלטים רק לא מזמן. ובאמת זה היה משחק מכור.

הקוף השלישי של הולנד הוא בעיטות הפנדלים שלהם ובו חזיתי במו עיני. ראיתי אותו גדל ומתעצם. ביורו 92 הפסידה לדנמרק בפנדלים.  ביורו 96 לצרפת. ביורו 2000 לאיטליה אחרי שהחמיצה 5 פנדלים במשחק אחד (2 במהלך 90 הדקות ועוד 3 בקרב הבעיטות).

והנה ברבע הגמר לפני כמה ימים, הולנד מנצחת את קוסטה ריקה בפנדלים.

קוף אחד ירד מהגב.

ומחרתיים ארגנטינה… (ידעתם שהמלכה ההולנדית היא בכלל ארגנטינאית…?)

ובראשון הקרוב, אם וכאשר (רוב הסיכויים), גרמניה בגמר…

יאללה הולנד!

תגיות
הראה עוד

כתיבת תגובה

Close